טבלת פסיכומטרי ממוצע לשנת 2007, מתוך עיתון ידיעות אחרונות 18.07.2008:

חנה מן מגדירה עצמה כפסיכולוגית קלינית. מבצעת בדיקות מסוגלות הורית על בסיס מבחנים פסיכולוגים מיושנים חסרי תקפות מדעית וכששואלים אותה מדוע היא ממשיכה להסתמך על כלים לא אמינים אלו, היא משיבה כי "כך לימדו אותי לפני הרבה שנים באוניברסיטה..."

חנה מן אחראית לאינספור מקרים בהם נקרעו ילדים מהוריהם ונלקחו לאימוץ ללא שהיה צורך בכך. בתי המשפט הסתמכו בעיניים עיוורות על חוות הדעת המעוותות שלה אשר הינן משוללות כל בסיס רציונאלי ומדעי.

חנה מן, אישה מוזנחת בחזותה. החזות החיצונית הירודה שלה היא אספקלריה של הפנימיות שלה, פנימיות שמאופיינת בהלך חשיבה רדוד ומוזנח מדעת ובינה. אותי לימדו באוניברסיטה כי האוניברסיטה מספקת כלים לשיפור רמת ה-Common Sense, לשיפור רמת ההגיון הבריא ואין להשתמש בכלים אלו אם אינם תואמים את התובנה הבריאה של המקרה או שהוכחו מאוחר יותר כלא אמינים וחסרי ביסוס מדעי.

חנה מן לא הצליחה להפיק מלימודיה באוניברסיטה את מה שהאוניברסיטה ניסתה להקנות לה – הגיון בריא. היא אולי הצליחה במבחני התיאוריה באוניברסיטה אך נכשלה במבחן המעשה, במבחן המציאות. אי לכך יש לשלול את רשיון הפסיכולוג לאישה זו ולמנוע ממנה לתת חוות דעת על מסוגלות הורית בבית משפט.

מבחנים פסיכולוגים אינם כלי לבחינת מסוגלות הורית

פרופסור אבי שגיא-שוורץ מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה שולל את השימוש במבחנים פסיכולוגים ככלי לאמידת מסוגלות הורית. פרופסור שגיא, חבר ועדת שניט קובע כי:

את הכלים המתאימים ביותר לקביעת מסוגלות הורית מספקים מדעי ההתפתחות היישומיים (להבדיל ממבחן שהינו תיאורטי). מדובר בדיסציפלינה שלמה של מדעי התפתחות הילד. מדעי ההתפתחות היישומיים מציעים לנו פרדיגמה מקצועית מעודכנת והמשגה אחרת של המושג "מסוגלות הורית". עפ"י הגישה ההתפתחותית אין צורך ב"רשיון להורות". כלומר, ההורה הנורמטיבי אינו נבחן ביכולתו ואין מקום למדוד את ביצועיו.

בעיות אתיקה קשות בקרב פסיכולוגים

Nadine Kaslow, נשיאת החברה לפסיכולוגיה קלינית של ההסתדרות הפסיכולוגית האמריקנית (APA), עוסקת רבות בתחום הגדרת היכולות המקצועיות של הפסיכולוג. היא מתייחסת ליכולות הליבה של הפסיכולוג ומציינת:

"קיים קונצנזוס לפיו כל הפסיכולוגים המקצועיים צריכים לנקוט בדרך חשיבה מדעית, שמקנה את היכולת לגשת וליישם נכונה את הידע המדעי, לתרום לידע, להעריך בצורה בקורתית התערבויות ותוצאותיהן, לבחון בדריכות את השפעתם של משתנים חברתיים-תרבותיים על היישום המדעי, ולהעמיד ללא הרף את עבודתם לביקורתם של העמיתים והציבור".

האם הפסיכולוג, שהתבקש לחוות דעה על המקרה ועל טובת הילד, פועל לפי המלצותיה של Kaslow? לדבריו של פרופסור שגיא, במרבית המקרים התשובה היא שלילית.

חטיבת הפסיכולוגים המשפטיים בהסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית והאקדמיה האמריקאית לפסיכולוגיה משפטית כוננו ב-1991 ועדה להכנת הנחיות אתיות לעבודה עם מערכת המשפט

.(Committee on Ethical Guidelines for Forensic Psychologists)

להלן חלק מהכללים האתיים שנקבעו המנחים את הפסיכולוג המשפטי בעבודתו עם בית המשפט:

מחובתו של פסיכולוג המכין את חוות הדעת לשמור על רמת ידע עדכני בתחום הספציפי ולהשתמש בשיטות וכלים מדעיים העומדים בסטנדרטים הקליניים והמדעיים המקובלים.

הפסיכולוג חייב להכיר במגבלות השיטה ומחובתו ליידע את בית המשפט לגבי היתרונות והחסרונות של הכלים בהם הוא משתמש לצורך מתן חוות הדעת.

פרופסור שגיא ממחיש באמצעות דוגמא פרטית ומוכרת כיצד שני כללים אלו אינם מוקפדים כלל ועיקר בישראל. אמנם מדובר בהנחיות שפותחו ע"י אגודות אמריקאיות, אולם אלו אגודות מנוסות ומובילות שלעיתים תכופות משמשות כסמן ימני משמעותי עבור רבים מאיתנו. פרופסור שגיא ממחיש זאת באמצעות מה שמתואר על ידו כ"פטיש פסיכופתולוגיה מכזיב".

פטיש הפסיכופתולוגיה מכזיב

אחת הבעיות המרכזיות המאפיינות פסיכולוגים בהערכת מסוגלות הורית היא השימוש בתיאוריות פסיכודינאמיות שאינן רלוונטיות למושא הדיון ומתוך כך גם בכלי מדידה שאינם תקפים ולא נועדו להערכת מסוגלות הורית. לדוגמא, מבחנים נפוצים כמו רורשאך ו-TAT לא נועדו למטרה זו.

שגיא טוען כי מרבית הפסיכולוגים הקליניים הנעזרים בכלים אלו אף אינם מיידעים את בית המשפט לגבי מגבלותיהם של כלים אלה. גם אם מדובר בכלים בעלי מהימנות לכאורה, כלומר מראים תוצאה דומה בבדיקה חוזרת – לתוצאות אין תוקף.

אפשר להשוות את התופעה למאזנים מקולקלים: נניח כי אדם במשקל 90 ק"ג עולה על מאזנים אלה שוב ושוב, והתוצאה תראה כל פעם שמשקלו 55 ק"ג. מהימנות המדידה כאן מושלמת, ואולם התוצאה אינה תקפה.

על אותו עקרון, בדיקות מסוגלות הורית נעשות בצורה שכיחה ע"י אותם בודקים, תחת אותן הנחיות מקצועיות, ללא התחדשות מדעית, ולכן אין זה מפתיע כי אנו עדים להרבה דוחות שמופקים ע"י אותו הפסיכולוג עבור הורים שונים כדוחות אלו מאד דומים בתבנית שלהם, לעיתים עם תוצאות ומסקנות דומות עבור אנשים שונים, אולם ללא כל תוקף.

חוקרים ממליצים לבטל את מבחן רורשך

מבחן רורשך הוא דוגמא פרטית טובה לכך. הפסיכיאטר השוויצרי הרמן רורשך הציג אותו ב-1921:  הצגת כתמי דיו לנבדק וניתוח האסוציאציות שיש לנבדק לגבי כל כתם. כיום אנו יודעים שהמבחן אינו מגלה את רוב ה"הפרעות" הפסיכולוגיות, קל וחומר שאינו מזהה תכונות אישיות ובוודאי שאינו מאתר יכולת לקיים יחסי הורה-ילד. הליקוי העיקרי של מבחן רורשך הוא ה-False Positive:

שמשמעו, אבחון ממצא חיובי בעוד שבפועל הממצא הוא שלילי. ובמילים אחרות, מבדק רורשך שוגה ומזהה כ-75% מן האוכלוסייה הנורמטיבית כאוכלוסיה בעלת הפרעות רגשיות.

הפופולאריות של מבחן זה בוודאי שאינה נובעת מהוכחות מחקריות לתקפותו. למעשה, הנתונים המחקריים אינם מצדיקים את השימוש בו. מחקרים רציניים ומבוקרים לא הצליחו להראות יכולת אבחנה וניבוי. גם עבודתו של Exner, שארגן מחדש את המתודולוגיה של רורשך לא הביאה לתוצאות תקפות. כל למשל העלה מחקר של Wood, Nezworski, Garb ו- Lilienfeld שתוצאותיו של Exner אינן מדויקות ונוטות להציג אנשים נורמאלים כבעלי הפרעות נפשיות. החוקרים, שהישוו תוצאות של 32 מחקרים בנושא ממליצים לחדול משימוש במבחני רורשך לצרכים קליניים או משפטיים.

חוק המכשיר

ובכל זאת פסיכולוגים בישראל עושים שימוש נרחב במבחני רורשך כמו גם במבחנים לא תקפים אחרים, מה שממחיש באופן מטפורי את חוק המכשיר Law of the instrument)) של הפילוסוף האמריקאי-ישראלי אברהם קפלן האומר: "תן לילד פטיש, והוא יגלה שכל מה שהוא נתקל בו טעון חבטה".

במקרה שלפנינו המקבילה לילד החובט בפטיש הם אותם פסיכולוגים שמעריכים באמצעות כלים בלתי תקפים. קפלן מציין כי "מצוידים בפטיש הפסיכופתולוגיה, בכל מקום בקליניקות שלנו, ובחדרי המתנה אנו תופסים בעיקר הפרעות, סימפטומים ואת הדינאמיקה שלהם. כך שאנו דופקים בפטיש הפתולוגיה למרות שאנו מעוניינים בבריאות נפש והסתגלות תקינה ולא בהפרעות מנטאליות".

כאשר מבקשים להעריך את יחסי ההורה עם הילד, נמצא כי מבחנים פסיכולוגים סטנדרטיים מסוגו של הרורשך מספקים מידע מועט ולא רלוונטי בקשר לשאלה האם ההורה הוא "טוב דיו" או "מתאים ביותר" למטרת הורות.

הצורך להמציא מחדש את הניהול הלך והתעצם בשני העשורים האחרונים. המשקל של ארגוני שירות בתמהיל הכלכלי של מדינות בעולם המערבי הלך ועלה בהדרגה. כיום, רוב העובדים במדינות האלה אינם עובדים במפעלי ייצור אלא בארגוני שירות. האתגר הייצורי התחלף באתגר שירותי. האם מודלים, תיאוריות וכלים שפותחו והותאמו לסביבה ייצורית מתאימים לסביבה שירותית?  ניקח דוגמה בסיסית מאוד: מדידת תפוקה. מאושיות הניהול המדעי הקלאסי. קל לראות איך מודדים בצורה תקיפה ומהימנה תפוקה של עובד ייצור. אבל איך מודדים תפוקה של עובד שירות? כמובן שפותחו מדדים שונים (ומשונים) אבל כולם סובלים ממידה זו או אחרת של הטיה והטעיה. אי אפשר לתזמן באמת שיחה במוקד שירות טלפוני או מול נציג שירות במרכז שירות. קשה מאוד לכמת ביקור אצל רופא או שיחה עם יועץ השקעות בבנק. התפוקות (עוד מושג מאוד תעשייתי) יראו לעתים בטווח הארוך, בחלק מהמקרים הערכים של אותה "יחידת ייצור" ישארו במגרש החוויות, התחושות, הנאמנות או החשיבה. עכשיו לך תנהל את זה.  

הנושא מסתבך כאשר עושים "copy & paste" פשוט בין שני העולמות. בעולם התעשייתי האתגר היה לקצר ככל האפשר את זמני הייצור. מכאן למשל העתיקו מנהלי מוקדי השירות את הרעיון של מדידת זמני השיחות במוקד כמדד מרכזי ליעילות. בחלק מהמקרים הציבו אפילו יעדים ברורים (שיחה לא תעלה על 3 דקות למשל). מה ההגיון? למה לא לתת לעובד מוקד יעד הפוך - שיחה תהיה מינימום 3 דקות? אחרי הכל הלקוח סוף סוף מדבר איתנו אז למה לא למנף את זה?

אבל יש גם הבדלים עמוקים יותר. העולם התעשייתי מבוסס על ביטול או צמצום השונות. שונות נתפסת כבעיה. בעולם השירות שונות היא המציאות המתחייבת. כל לקוח שונה, כל מפגש שירותי הוא בעל אופי ייחודי, לעתים חד פעמי. בעולם כזה, הגדרות התפקיד הופכות לרופפות, מבנה הסמכות הקלסאי נשבר, המבנה ההיררכי מתעגל. נוצרה מורכבות ניהולית וארגונית שמחייבת חשיבה מחודשת על הנחות היסוד שעיצבו את הניהול במאה שעברה.

עכשיו נראה שמתחילים להרים את הכפפה. IBM ואוניברסיטת קימברידג' פרסמו בחודש שעבר נייר עמדה משותף שהתבסס על דיאלוג מעמיק בין אנשי האקדמיה ואנשי הפרקטיקה הניהולית. התוצאה היא מסמך מרתק המנסה להציב את היסודות ל"מדעי השירות".

לדעת מחברי המחקר "מדעי השירות" היא דיסיפלינה מתבקשת בעיקר בגלל העליה במשקלם של ארגוני השירות בכלכלה העולמית (בארה"ב למשל, השירותים מייצרים 80% מהתל"ג) אך גם בשל התפתחותם של טכנולוגיות, תהליכי ניהול וצורות חשיבה ייחודיות המבדלות את ארגוני השירות מארגוני הייצור במידה כזו שהופכת את הצורך במסגרת קונספטואלית, אמפירית ויישומית - ייחודית ושונה. כל זאת, כפי שמנסחים מחברי המסמך, כדי: "לחשוף את המבנה הלוגי של מערכות שירות מורכבות ולייצר שפה משותפת ומסגרת התייחסות משותפת לחדשנות בשירות". 

אחד המושגים שמחברי המסמך מאמצים בחום הוא המושג של T - shape manager  או T - shape professional: מנהלים ועובדים בעלי יכולת גבוהה לתקשר ולעבוד עם ויחידות ארגוניות שונות ובתהליכים חוצי ארגון (מיוצג על ידי הקו האופקי של ה- T) אך גם בעלי עומק פרופסיונלי בתחום ליבה (מיוצג על ידי הקו האנכי של ה- T). אלה מנהלים ועובדים המסוגלים להעמיק ולהתפזר בו זמנית, לדבר בכמה "שפות ארגוניות" ובעיקר לשתף פעולה עם מגוון רחב של דיסיפלינות בארגון. למקצועני ה- T ידע רב תחומי במקצועות ודיסיפלינות אקדמיות שהקשר בינהן אינו טריוויאלי (למשל: הנדסה ואנתרופולוגיה). בעוד שארגוני הייצור אופינו במבנה פונקציונלי קשיח (מנהל הכספים לא מבין בהנדסה, המהנדסים לא מבינים בשיווק, המשווקים לא מבינים בייצור וכו') המבנה של ארגוני שירות מחייב גבולות חדירים ואפילו עמומים על מנת לאפשר גמישות וחדשנות. המודל שמוצג במאמר המלא של HBR מתיחס למושג בעיקר בהקשר של עובדי ידע וניהול ידע, אך הפעם הראשונה שהמושג הופיע בהקשר הניהולי היה (כמה לא מפתיע) בהקשר של יצירתיות, מבית היוצר של IDEO שמתאמצת לגייס עובדים כאלה.

 המיזם של IBM וקיימברידג' נראה מאוד יומרני, אם ניקח בחשבון את השמרנות הטבעית של העולם האקדמי, אבל הירייה הראשונה נורתה. עכשיו נשאר לנו רק להמתין ולראות מה יצא מזה. דיסיפלינה חדשה או עוד בלון ניסוי שיגמר לו האויר לפני שיתפוס את הגובה הראוי.

חברי שי בזק ואני עמדנו בפני המצב הזה. מעט לא נעים, קצת מביך, אבל החלטנו לקחת את העניין ברצינות. החלטתי לשתף אתכם ב"סודות המקצוע" - ולהציג בפניכם קוראי הבלוג הנאמנים שלי... את הקמפיין שהכנו. הקמפיין כולל שלב אחד בלבד - שלב הצגת המועמד. החומרים שאציג בפניכם כוללים סרטון שתפקידו לבצע תעמולת בחירות, ונאום בחירות שנשאתי מול הסטודנטים בקורס "קמפיין פוליטי" אותו מלמד ד"ר ירון כץ במחלקה לתקשורת, באוניברסיטת בר-אילן.

למען הסר ספק, אינני מתכוון לרוץ לראשות אגודת הסטודנטים של בר-אילן. כל הנאמר כאן, הנו חלק ממטלה אקדמית בלבד.

הנה נאום בחירות (המדומה) שלי לראשות אגודת הסטודנטים.

אתם יודעים, לפני שהחלטנו שאנחנו רצים ומתמודדים על ראשות אגודת הסטודנטים – שאלנו את האנשים שמסביבנו: מה אתם חושבים ומה האסוציאציה הראשונה שעולה במוחכם ביחס לאגודת הסטודנטים? התשובה שקבלנו היתה מורכבת משלוש מילים: ניתוק, עוד הפעם ניתוק, ועוד הפעם ניתוק.

אנשים פנו אלינו ואמרו: צריך לעשות שינוי. ואנחנו אמרנו: צריך לבצע שינוי, ויותר חשוב מכך: אנחנו חייבים להחזיר את האגודה לסטודנטים!

עכשיו השאלה המתבקשת היא מאיפה הגיעה תחושת הניתוק הזו? זו תחושה אמיתית, היא קיימת...

כדי לענות על השאלה הזו – וכדי להסביר את הפתרון ואת המענה שאנחנו נספק: אחלק את תשובתי לשלושה חלקים:

1. הסטודנטים מרגישים מנותקים: אנחנו נבטיח שהסטודנט ירגיש ויידע שהאגודה אכן עובדת למען הסטודנטים.           
2. הסטודנטים לא יכולים להשפיע: אנחנו נפתח ערוצים שבהם הסטודנטים יוכלו להשפיע על סדרי העדיפויות של האגודה.
3. האגודה מתנהלת באופן בלתי תקין: כאשר אבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים, הדבר הראשון שאעשה, הוא להעמיד מעלי מנגנון של ביקורת אפקטיבית.

גבירותי ורבותי:

אנחנו צריכים לעשות היום את הבחירה בין הצמדות למנגנון קיים, מנגנון עייף, מנגנון הנגוע במנהל בלתי תקין – לבין בחירה במנגנון חדש, מנגנון צעיר ורענן, מנגנון שיבטיח כי האגודה תהיה קשובה לסטודנטים.

אז למה הסטודנטים מאוכזבים כל כך מהתנהלות האגודה?

• לסטודנטים נמאס מהעובדה שאין שקיפות, ולא יודעים מה באמת קורה במסדרונות הנסתרים של אגודת הסטודנטים.
• כבר ארבע שנים מדברים על חדר כושר והוא לא קם. הספריות מתפקדות בקושי. המעבדות במצב בעייתי. אין אינטרנט אלחוטי מסודר ברחבי הקמפוס חופשי לכל, וללא כרטיסים. אין סדרי עדיפויות מוגדרים. אנחנו נשנה את סדרי העדיפויות.
• לסטודנטים נמאס להיות בני הערובה של האגודה. איך יכול להיות שהסטודנטים משלמים, לפעמים ללא ידיעתם, על חברות באגודה. אח"כ הם צריכים לרוץ ולהתאמץ כדי להוציא עצמם מחברות באגודה.

בזה הניסיון שלהם, בזה הם טובים: בסחבת, בהסתרה ובחוסר עשיה!

אנחנו לעומת זאת, מציעים הנהגה שקופה לאגודה, שיתוף פעולה ישיר עם כל סטודנט וסטודנטית.

אנחנו לא מדברים בסיסמאות, לכן אני אציג בפניכם את התוכנית שלי:

1. אנחנו נדאג להפרדת רשויות אמיתית בין חברי המועצה שמשמשים כביקורת על האגודה, לבין אנשי הביצוע. לא יכול להיות שאדם אחד צריך גם לבצע וגם לבקר את עצמו.
2. המועצה תתכנס אחת לשבוע, ולא כמו היום, שיו"ר האגודה מכנס אותה מתי שנוח לו. המועצה תאמר את דברה, ויהיה לה כוח לחייב את מהלכי האגודה.
3. כל סטודנט באוניברסיטה מוזמן להיות נוכח בישיבות המועצה, ותהיה לו זכות הדיבור בפני חברי המועצה.
4. הפתיחות שלנו לא תסתיים בכך, מיוזמתנו, העיתון של האגודה לא יהיה מטעם אלא תחת גוף חיצוני שיוכל לבקר את האגודה.
5. אנחנו נקים אתר אינטרנט שבו כל אחד מכם יוכל להשפיע על סדרי העדיפויות של אגודת הסטודנטים. לא תהיה עוד אגודה אליטיסטית. אנחנו מאמינים שהאגודה צריכה לעבוד למען הסטודנטים. אנחנו יחד אתכם נחזיר את האגודה לסטודנטים.
6. אצלי כל סטודנט יכול לבחור אם להיות חבר אגודה או לא. לא נכריח אף אחד. הבחירה תהיה מלכתחילה ולא בדיעבד.

יש לנו גם תוכניות נקודתיות יותר:

1.  נפעל להקמתו של מכון כושר ברחבי האוניברסיטה באופן מיידי.
2. נפעל להתקין אינטרנט אלחוטי בכל האוניברסיטה.
3. אני מתחייב לדלת פתוחה ואוזן קשובה לכל סטודנט ולכל בעיה.
4. נפעל להורדת מחירים בקפיטריות.
5. נפעל לשיפור חיי החברה במעונות ובקמפוס בכלל.
6. נפעל להקמת לשכת תעסוקה לסטודנטים באתר האגודה תוך שיתוף פעולה עם החברות המובילות.

חברות וחברים יקרים!

הגיע העת לעשות את השינוי, הגיע העת להחליף את האגודה המנותקת הזו באגודה שמחוברת לסטודנטים – הגיע הזמן לחבר ולהחזיר את האגודה לסטודנטים!!! וביחד נוכל לבצע את השינוי הזה!!!

תודה רבה.

לעיונכם מצגת שהכנו לצורך הצגת הקמפיין בכיתה מול המרצה והסטודנטים.

עבודה סוציאלית היא מקצוע חדש יחסית, העוסק בבעיות חברתיות ובסיבות שגרמו להן, על ידי קידום יחידים, משפחות וקהילות מעבר למגבלות ולקשיים בהם הם נתונים.

מטרות העבודה הסוציאלית הן תיווך, סנגוריה על החלש, ייצוגו, וטיפול בו, על מנת שיוכל להתחזק ולהתמודד עם קשייו, זאת תוך התבססות על ערכים חברתיים.

העבודה הסוציאלית כמקצוע, היא אחד מתוצריה החברתיים של המהפכה התעשייתית במאה ה-19. שלושת הצירים שעליהן נעה המהפכה התעשייתית היו תעסוקה, משפחה וחברה.

מבחינת תעסוקה, העולם הטכנולוגי החדש חייב רכישת השכלה ומיומנויות חדשות. הדבר הביא אמנם לשיפור מסוים ברמת החיים מבחינה טכנולוגית, אך במקביל הביא ליוקר מחייה, ולכן לעוני הולך וגובר.

לעוני היו תוצאות חברתיות קשות הן ברמת הכלל והן ברמת הפרט. חל מעבר ממשפחות מורחבות לגרעיניות והתקיימה נהירה המונית מהכפרים לערים שגרמה לתחושת בדידות בין השאר עקב אובדן התמיכה הרגשית והכלכלית של המשפחה המורחבת והקהילה המסורתית התומכת. בהדרגה השתנה מבנה הקהילה המסורתית בעלת התמיכה ההדדית ונפגע הסדר המשפחתי המסורתי.

בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב מגדיר עבודה סוציאלית באופן הבא:

'עבודה סוציאלית' הינה פעילות מקצועית מאורגנת לאיבחון ולפתרון בעיות אשר בתחום תפקודם החברתי של בני-אדם. תכליתה של העבודה הסוציאלית להרבות המשאבים העומדים לרשות בני-אדם, לסייע בעיצובה של פעילות הגומלין בין בני-האדם, להעצים את שליטתם על תנאי חייהם ולשפר את איכות חייהם. עבודה סוציאלית דרושה במיוחד במצבים של משבר, של שינויים אישיים וחברתיים, של מגבלות אישיות ושל קיפוח חברתי.

 עד כאן ההגדרות התיאורטיות והאקדמיות היפות על ייעודו של העובד הסוציאלי. אבל מה קרה באמת בפועל?

המיתון של שנות ה 50

בשנות ה 50 היה גל עליה גדול, רוב העולים הגיעו ממדינות ערב. העליות הללו הביאו איתן מורשת ומנהגים אשר היו שונים מהאופי שהיה קיים עד כה בארץ ישראל. אנשי העליות הללו אף היו ברובם פחות משכילים מתושבי ארץ ישראל דאז, שחלק הארי שלהם היה ממוצא אירופאי. לתושבי ארץ ישראל היה קשה לקבל את השוני המנטאלי של העולים החדשים והם פירשו שוני זה כמשהו נחות. הראיה הזו שבבסיסה עמדה הדיעה כי העולים החדשים הינם נחותים גרמה לממשל להחליט עבורם מה טוב להם וכי הם צריכים להשתנות ולהתאים את עצמם להווי החיים שהיה קיים בישראל דאז. הממשלה אף החליטה בשבילם היכן יתגוררו ושיכנה אותם במעברות.

בשלב זה נכנסו העובדים הסוציאלים לתמונה.

העובדים הסוציאלים, בשיתוף עם המדינה, ובשם ה"רצון הטוב לעזור", ראו עצמם כפטרונים של ה"פרימיטיבים", נכנסו לכל פינה ופינה של חייהם של העולים וכפו עליהם לשנות את אורח חייהם כדי שיתאים להגדרות שהוכתבו עליהם מלמעלה.

במקום לתת לעולים החדשים לנהל לעצמם את חייהם כפי הבנתם תוך עזרה שהיא בגדר המלצה בלבד, הם השתלטו עליהם ועל חייהם, יצרו תלות מלאכותית של העולים בהם וזה בניגוד גמור  להגדרה האקדמית היפה הקובעת כי מטרת העבודה הסוציאלית היא "לסייע ולהעצים את שליטתם של האזרחים על תנאי חייהם".

אחת הנגזרות העצובות של הדיקטטורה הזו היתה איתור הורים שאינם משתפים פעולה עם הרשויות, אינם מגדלים את ילדיהם עפ"י כללים שהוכתבו להם, הגדרתם כהורים שאינם ראויים וניתוקם מילדיהם לצמיתות. חלקם של הילדים הוצאו למוסדות, וחלקם לאימוץ. דוגמא בולטת לארוגנטיות של אותה חברה ישראלית דאז אשר התבטאה באמירה של "הם ואנחנו" היא פרשת ילדי תימן. עולי תימן נתפסו אז (כמו האתיופים של היום) כאוכלוסיה נכשלת אשר אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא שליטה מבחוץ. תיאורית הגזע העליון המשיכה להתקיים כאן בארץ ישראל, 5 שנים בלבד לאחר נפילת המשטר הנאצי.

בשל אי סדר בקליטת העליה הגדולה, נוצרה קבוצה של בעלי שליטה שכללה מספר לא מבוטל של עובדים סוציאלים אשר ניצלה את העובדה כי עולי תימן הם החוליה החלשה במערכת והפעילה מערכת חשאית ומאורגנת היטב לחטיפת תינוקות ממוצא תימני והברחתם למשפחות מבוססות עבור בצע כסף. אנשים אלו מעולם לא הועמדו לדין והצליחו להתחמק מעונש.

חטיפת ילדי תימן היוותה למעשה את יריית הפתיחה למסורת בעלת עשרות שנים המתקיימת עד עצם היום הזה, בה מתנהלת  רשת רחבת היקף של עובדים סוציאלים המהלכים אימים על השכבות החלשות, פולשים בכח אל תוך המציאות האינטימית ביותר של חייהם ומכתיבים להם איך להתנהל עם עצמם ועם משפחתם. בפועל אין שום קשר בין סיסמת האקדמיה כי "העובד הסוציאלי צריך לעזור לפרט לשלוט טוב יותר בחייו" לבין המציאות המרה בה העובד הסוציאלי הוא למעשה השולט בחייו של הפרט.

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי אופי חשיבה מקובע

את עולי תימן של אז מחליפים עולי אתיופיה ויוצאי חבר העמים של היום. לעובדים סוציאלים קשה לקבל אורחות חיים השונים מאורח החיים עליו גדלו והתחנכו. עובדים סוציאלים אינם יודעים לקבל ולכבד את השונה מהם. הוצאת ילדים מהבית נעשית בשם אמירות כמו "העולים החדשים צריכים לחנך את ילדיהם עפ"י הנורמות הישראליות...". מישהו מוכן להגיד לי מהי "נורמה ישראלית"? אין חיה כזו. מעולם לא היתה או הוגדרה במסגרת ועדה, אקדמיה או בית משפט. הנורמות הישראליות הן המצאה סוביקטיבית של העובד סוציאלי היחיד, ארוזה במטען שהביא עימו מבית אבא.

עובדים סוציאלים הם אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך

הדימוי העצמי הנמוך של העובדים הסוציאלים מתחיל באקדמיה ואף מוקדם מכך. דרישות הקבלה של בתי הספר לעבודה סוציאלית הן מן הנמוכות באקדמיה. מדובר על דרישות נמוכות הן ברמת הבגרות, הן ברמת הפסיכומטרי, הן ברמת האנגלית והן ברמת הפרופיל האישי. פירוט כאן.

בהיותי אקדמאית, אני יודעת כי הסטודנטים באוניברסיטה מעריכים באופן שונה את רמת הקוגניציה של חבריהם בהתאם לחוג בו הם נמצאים (למרות שבפומבי הם לא תמיד מצהירים על כך, כדי לא לפגוע בזולתם). קיימת אינטראקציה שלילית בינם לבין סטודנטים מפקולטות אחרות אשר רמת הדרישות בהן גבוהה יותר.

הדימוי העצמי הנמוך שנוצר אצל העובדים הסוציאלים נמצא ברוב המקרים בקורולציה מובהקת עם רמת העצמי הנמוכה שלהם, ובמילים אחרות יש הצדקה מציאותית לדימוי העצמי הירוד. (האופן בו הם רואים את עצמם זהה למי שהם באמת)

אני אישית מאמינה כי עובדים סוציאלים מסויימים שהחלו דרכם בלימודי האוניברסיטה, אכן באו מתוך כוונה אמיתית לעזור לנטרל את תחלואי החברה, אך מהר מאד הסתאבו והבינו כי כדי לשרוד את המערכת עליהם לאמץ את נורמות העבודה המעוותות הקיימות כיום שאין להן שום זיקה לעזרה לזולת, ולא, ייפלטו החוצה.

כדי להעלות לעצמם את הדימוי העצמי, מלמדים אותם כי העולם מתחלק ל – 2 קבוצות בלבד, מטפלים ומטופלים. הם שייכים לאליטת המטפלים וכל שאר העולם הוא נחות ויש צורך לטפל בו (מלשון עגת העבריינים "חכה חכה אני אטפל בך....") ולשלוט בו. יצר השליטה הבלתי מרוסן שקיים בהם, מקורו שוב בדימוי העצמי הירוד. הם כל הזמן מאתרים אוכלוסיות חלשות מהם כדי להוכיח לעצמם שהם בכל זאת איכותיים ("הנה הם נחותים ממני, זה אומר שאני למרות הכל לא הכי נחות").

עובדים סוציאלים מאמצים לעצמם רמות קוגניציה ואינטיליגנציה רגשית שאינן קיימות בהם

ברמה הרגשית: בלא מעט מקרים אנו עדים לעובדים סוציאלים שסובלים מפיצול אישיות. מנסים להכנס לנעליים לא להם. מבצעים אבחנות פסיכיאטריות ופסיכולוגיות על דעת עצמם ומכתיבים לפסיכולוגים, פסיכיאטרים ושופטים מה לכתוב. הציטוטים הללו של עובדים סוציאלים מוכרים לכם? "אתה לא יציב...", "אתה דכאוני...", "אתה חרדתי...", "אתה תוקפני...", "אתה חסר מסוגלות הורית..." ועוד ועוד. הם כבר יודעים טוב יותר מאנשי המקצוע ממה סובל ה"מטופל".

ברמת הקוגניציה: מנסים להיות מתימטיקאים למרות שאין להם, לא את רמת האינטיליגנציה ולא את ההכשרה לכך.

אם תכנסו לתכנית הלימודים לתואר ראשון של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב תראו שבמהלך כל התואר הראשון שלהם, הם לומדים רק 2 קורסים בסטטיסטיקה: שיטות מחקר ומבוא לסטטיסטיקה. שימו לב: רק את המבוא לסטטיסטיקה, כלומר סטטיסטיקה ברמת בגרות.

כל שאר הקורסים הם נטו בתחום מדעי החברה. אז תאמרו לי בבקשה. איך יתכן שאדם כזה שבקושי מבין את המושג "הסתברות", ואינו יודע לבצע מחקר סטטיסטי, מגיע כל שני וחמישי לבית המשפט ואומר לשופט ממקום של ספקולציה כי "בהסתברות כזו וכזו הילד יכול לפתח מחלת נפש....בהסתברות כזו וכזו הילד יהיה בסיכון...." וגרוע מכך, איך יתכן שאותם שופטים משתפים איתם פעולה, ופוסקים עפ"י "הממצאים המדעיים" שלהם? במילים אחרות, עבד כי ימלוך.

עובדים סוציאלים הם אנשים מתוסכלים

עבודה סוציאלית היא מקצוע שאין בו הרבה תהילה. לא ניתן לפתח בה קריירה ואינה תורמת להתפתחות האישית של העוסק בה. עבודה סוציאלית היא מקצוע אפור ושוחק. עבודה סוציאלית מתקשרת לרשות מבצעת ולא לרשות מתכננת וחושבת.

למה הדבר דומה?מי שמתכנן את הבנין הוא מהנדס הבנין. מי שבונה אותו הם פועלי הבנין, עפ"י הוראות שניתנו להם מראש. תסכימו איתי שלחשוב ולתכנן זה הרבה יותר מעניין מאשר לבצע את מה שכבר תיכננו בשבילך מראש. עובדים סוציאלים רבים מתוסכלים כי בהגדרת התפקיד, הם אינם מהווים אוטוריטה בקבלת ההחלטות. הפסיכולוג הוא שמאבחן, הפסיכיאטר הוא שמחליט לגבי התרופות, השופט הוא שפוסק, והם רק פועלי הבנין.

כדי להוריד את התסכול הזה מעליהם, הם פיתחו במהלך השנים מנגנונים שאיפשרו להם לעקוף את המגבלה הזו ולקבל החלטות על דעת עצמם, ואם לא להחליט, אז להשפיע על אותה אוטוריטה איך להחליט. כיום אנו עדים למכונה משומנת היטב ובלתי מרוסנת של פקידי סעד שסמכותם עומדת מעל החוק ומעל לכל שופט עליון. הם עושים מה שבא להם ואיך שבא להם, רומסים כל פרח הנקרה בדרכם ומפריע להם ב"מלאכת הקודש" שלהם. את מה שלא נתנו להם באוניברסיטה, הם לקחו בכח במסגרת החיים בחוץ.

הם מתרבים ומתרבים, ואיתם מתרבות הבעיות

היכן שלא תביט, תמצא אותם סביבך: במשרדי הרווחה, במשטרה, בבתי הסוהר, במעונות קשישים, בבתי החולים לתשושי נפש, במקלטים לנשים מוכות, במוסדות לילדים ונוער, במכון להתפתחות הילד, בעמותות שונות ומשונות הפועלות בשם "ההומאניטריזם וזכויות האדם"... כמו תמנון עם זרועות ארוכות, ידם בכל.

בהתאמה למספרם הגדל והולך, גדלה והולכת רמת העוני, אלימות הנוער, האשפוזים הפסיכיאטרים, הניכור החברתי, השפל במערכת החינוך (תשאלו את קדמן, עוד עובד סוציאלי).

אם רמת התמורות הסוציו אקונומיות השליליות עומדת ביחס ישר לגידול במספר העובדים הסוציאלים, אז לשם מה צריך אותם בעצם? אם הם נמצאים כאן בגדר יועצים או שליטים ולא בגדר אנשי מעשה, אז איזו תועלת צמחה עד כה מעצות האחיתופל שלהם ומהדיקטטורה שלהם?

אז למה הן נגד אבות?

כי הן משליכות על הכלל מחייהן האישיים.

80% מהעובדים הסוציאלים הם נשים. עובדי הרווחה ברשויות המקומיות עובדים בממוצע 75% משרה. (אם היו עובדים משרה מלאה היו עוברים את השכר הממוצע במשק)

תחשבו לרגע מה קורה בחיים האישיים שלהן. הן הלכו ללמוד עבודה סוציאלית. מקצוע חסר יוקרה, חסר אג'נדה ברורה, בעל הגדרות כלליות מדי ולא ממוקדות. מקצוע שיוכל לשלב אמהות במשרה מלאה ללא התפתחות אישית פלוס כמה ג'ובות מהצד ללא השקעה גדולה מדי. נשים קטנות.

את הפרנסה הגדולה מביאים הבעלים שלהן, אלו שעובדים מצאת החמה ועד רבע שעה לפני שהילדים הולכים לישון.

בחיי המשפחה שלהן, האב הוא המפרנס הראשי, הכספומט, והאמא תפקידה לגדל ולחנך את הילדים.

בחיי המשפחה שלהן, האבא, חשוב שיהיה רוב שעות היום בעבודה כדי שיהיה אוכל לילדים. הנוכחות שלו בבית לא חשובה, הוא מתפקד על תקן של דוד. רואה את הילדים ככה, מדי פעם.

בחיי המשפחה שלהן, קיימת דינאמיקה מעוותת בה האב אינו שותף כלל וכלל לגידול הילדים אלא רק האם. ולכן הן לא יכולות לעבוד במשרה מלאה.

בחיי המשפחה שלהן צריך לחנך ולעשות "נו נו נו", ולדידן כלל החברה היא אוביקט שיש "לחנך" ולעשות לו נו נו נו.

הן חושבות כי המודל המעוות והלא בריא הקיים אצלן בבית בו למעשה אין אבא בבית כי אם דוד, מתאים לכלל האוכלוסיה, והן טועות. הן טועות כי הן לא מסוגלות לקבל או להבין אורחות חיים שונים מהן. הן טועות כי הן מקובעות וכלואות בתפיסות עולם עתיקות.

במשפחות בריאות האבות שותפים מלאים לגידול הילדים ולא לחינם אנו קוראים לתא משפחתי "בית אב" ולא "בית אם".

התוצאה: הן מקבלות החלטות עפ"י אורח החיים הלא נורמטיבי הקיים אצלן בבית.

משפחות של עובדים סוציאלים הינן משפחות לא נורמטיביות !!!!

באחד הימים נכנסתי לחנות לבגדי הלבשה תחתונה בישוב בסביבות שעה 1 בצהריים. נכנסתי לתא מדידה בחנות, ובעודי מודדת נכנסה פקידת הסעד, באמצע יום עבודה וביקשה תחתונים לבנה בן ה 11 (הסתתי את הפרגוד לוודא שזו אכן היא). תבינו, אמצע יום עבודה וגברת "עבודת קודש העמוסה" יוצאת לסידורים. אישה נקבה קונה לבן זכר בן 11 תחתונים. תארו לכם שאבא היה קונה תחתונים לבתו בת ה-11, איזו מהומה היתה קמה במדינה. חצי מדינה היתה זועקת (חצי מהמדינה זו אוכלוסיית הנשים) פ-א-ד-ו-פ-י-ל-י-ה, גוואלט!!!

ראיתם איזה חוסר שוויון?

אז למה עשיתי עליכן אנליזה ותייגתי אתכן?

כי זה מה שאתן עושות בחיי היום יום שלכן. לא עוזרות אלא עוסקות הן בעבודה והן בבית בתיוג וקטלוג אנשים. לפני שאתן מתייגות אנשים, נסו להגיע למודעות עצמית שחסרה לכן. נסו להבין מי אתן באמת. אתן עולם הולך ונעלם. אתם עדת נשים קטנות, עקרות בית לא מוערכות שמפילות את תסכולן על האוכלוסיות החלשות.

הפוסל, במומו פוסל.

------------------------------------

רונית, התנועה למען עתיד ילדנו

מן הטבלה לעיל רואים בבירור שדרישות הקבלה לעבודה סוציאלית נמוכות באופן משמעותי מדרישות הקבלה עבור שני המקצועות האחרים. אז איך קורה שעובד סוציאלי בעל רמת אינטיליגנציה נמוכה יחסית יושב בבתי הדין לעניני משפחה, מכתיב לפסיכיאטר מה לכתוב ומכוון את השופט מה לפסוק?

אם יש עובד סוציאלי שמסוגל לעבור קורס אחד ורק אחד בטכניון, שיקום.

שאלה נוספת:
איך יתכן שבפקולטה למשפטים שרוב הקורסים שלה מתבססים על המשפט העברי, אשר רובו ככולו כתוב בעברית יש דרישת מינימום של אנגלית ברמת מתקדמים ובפקולטה לעבודה סוציאלית אשר מתבססת על מגוון לא קטן של תיאוריות מופרכות ולא מופרכות מחו"ל יש דרישת מינימום של אנגלית ברמת בינוני?

עתה נתייחס למקצועות הטיפוליים בלבד:

1. הצהרת בריאות

איך יתכן שלמקצועות הבאים: רפואה, הפרעות בתקשורת, סיעוד, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק נדרש טופס הצהרת בריאות ולעבודה סוציאלית לא נדרש טופס כזה? הרי מכוני התפתחות הילד מטעם קופת חולים ובתי החולים (בעיקר הפסיכיאטרים) מלאים בעובדים סוציאלים מטפלים....
ואם העובד הסוציאלי הוא בלתי שפוי? איך יוכלו לדעת זאת אם לא יקבלו הצהרת בריאות?

2.  מבדקי אישיות

מבדקי מור הם מבדקי חובה עבור מועמדים לבית הספר לרפואה.
אלה נועדו לאפיין את המועמדים על פי משתנים אישיים, שאינם נמדדים באמצעות בחינת הבגרות והבחינה הפסיכומטרית, כגון מוטיבציה, כישורים בין-אישיים ועוד.
מדובר בסימולציות ומשחקי תפקידים, המדמים מצבים, הדורשים להפגין מיומנויות וכישורים אישיותיים הנדרשים ממועמד לביה"ס לרפואה  ההערכה נסמכת בעיקרה על הבעה אישית של דעות ושל חוויות.
איך יתכן שעובדים סוציאלים אשר נמצאים במגע אינטנסיבי עם אוכלוסיות רבות ומגוונות, ואף מחליטים עבורם (בכפיה) החלטות הרות גורל ולעיתים הרסניות, לא עוברים מבדקי אישיות כאלו, לפחות לאבחן אם הם מסוגלים להבחין בין טוב לרע ואין להם כושר שיפוט לקוי או דמיונות?

איך יתכן שעובד סוציאלי, באמצעות נושא כליו השופט, מחייב הורה לעבור מבדקי מסוגלות הורית, והוא עצמו אשר אחראי לעיתים לגורלם של עשרות ומאות ילדים אינו עובר מבדקי אישיות ומסוגלות הורית?

לענין מבדקי האינטיליגנציה, עובדת סוציאלית פעם אמרה לי שהיא אמנם לא ריאלית כמוני אבל היא הומאנית...
ואני אומרת, זה שאתה לא ריאלי, זה לא אומר שאתה בהכרח הומאני. זה שהיא למדה  בפקולטה שענינה הומאניזם לא עושה אותה בהכרח הומאנית, וזה שאני לומדת סינית לא הופך אותי אוטומטית לסינית.

 

מרבית הסטודנטים מתפרנסים בתקופת הלימודים מעבודות סטודנטיאליות, שמאפשרות להם להשקיע את מרב מרצם בלימודים. אך ישנם גם כאלה שאוזרים עוז ובמקביל ללימודיהם מקימים עסק עצמאי. מה המשמעות של להיות סטודנט-יזם? וגם, עשרה טיפים לסטודנט שבוחר לצאת לעצמאות.

(גלובס 27.11.07)

סטודנטים על פי רוב, עובדים בעבודה המוגדרת סטודנטיאלית. דהיינו, עבודה במשמרות או בחלקיות משרה המשתלבת עם לימודים. מאידך, ישנם סטודנטים, והם מעטי מעט, שמקימים עסק ופוצחים בקריירה עצמאית במקביל ללימודים. רובם המכריע לומד במכללות הנחשבות למסגרות "פתוחות" ו"גמישות" יותר מאוניברסיטאות.

יוזמה ותעוזה הן תכונות העיקריות הנדרשות מסטודנטים שפותחים עסק, שכן מדובר בהחלטה בעלת סיכונים ואחריות, אומר ד"ר אביגדור רימר, פסיכולוג ראשי בחברת "פילת".

לדבריו, ניתן לחלק את העסקים שבבעלות סטודנטים לשלוש קטגוריות עיקריות: עסקים הקשורים לתחום הנלמד, סטודנטים שפותחים עסק בתחום אותו הם לומדים כמו מחשבים; עסקים בסטאטוס נמוך כמו גננות או סבלות, שליחויות ועוד; ועסקים "כישרוניים", סטודנטים שטובים במה שהם לומדים ויודעים לשלב בין הכישרון הטבעי שלהם לבין האמביציה להצלחה.

לסטודנטים העצמאיים מכנה משותף ברור, הם משתתפים יותר בשיעורים, יותר ביקורתיים ודעתניים, אוהבים לאתגר את המרצה ולא אוהבים לקבל כל תשובה. יחד עם זאת, קיים הבדל בין הסטודנט יזם היי-טק לבין לואו-טק. הסוג הראשון מובנה ורוצה לשמוע מודלים. קשה לו עם תובנות רכות הקשורות לניהול כמו אסטרטגיה וניהול אנשים. מנגד, יזמי הלואו-טק אוהבים לשמוע איך יזמים אחרים עשו את זה היות והם אוהבים לקבל את התמונה הגדולה.

10 טיפים לסטודנט היזם:

1. הצבת מטרות ואבני דרך – יש להציב מטרות ריאליות בכדי לא לאבד שליטה על חלוקת הזמן בין הלימודים לעסק.
2. איזון האגו – רק שמירה על אגו מאוזן תאפשר לך להתמודד עם הדחייה מצד הלקוחות ולהמשיך ולהאמין ביכולותיך היזמיות.
3. שינוי כיוון – לפעמים חלומות לא מתגשמים. אין זה אומר שעוצרים, להפך – מחפשים אפיקים חדשים.
4. אורך רוח – המציאות מורכבת, על אף האמביציה יש ללמוד לשלב בין אקדמיה לעסקים. ההצלחה איננה מיידית ודורשת הרבה אורך רוח.
5. חלוקת זמן אפקטיבית – הגדר מראש את הזמן אותו אתה מקדיש ללימודים והזמן המוקדש לעסק. תכנון הוא החופש הכי גדול שלך.
6. Networking סטודנטיאלי – חבריך לספסל הלימודים הינם לרוב לקוחות פוטנציאליים. טפח קשרים שסביר להניח ויניבו לך תוצאות בטווח הארוך.
7. הפרכת סטיגמות – לעיתים, הגיל הצעיר והעובדה שהיזם עדיין לומד, מעלים חששות מצד הלקוח. אל תחשוש לקבל דעות כאלה ולהתמודד איתן. הכינו מראש את החוזקות שלכם והסיבות מדוע אתם יכולים להרים את העסק הזה על אף היותכם סטודנטים.
8. בדקו את השוק – אסור להתפתות לעסק באופן מיידי, יש לבחון היטב את השוק (האינטרנט למשל הוא כלי עזר מעולה, כמו כן שאלונים בקרב קהל יעד וכו') טרם כניסתנו אליו.
9. לתעל את האנרגיות לעסק – יש לך ניצוץ בעיניים? קח את אותו רעב ותעל אותו לעסק שלך, סחוף את הצד השני להאמין בהצלחה שלך.
10. לא לצפות לאמפתיה – העובדה שאתה משלב עסק עם לימודים לא בהכרח תסייע לך מול מרצים בעיתות לחץ, מבחינתם זה נכנס לקטגוריית "תירוצים". השתדל לעמוד במחויבות האקדמית שלך.

:סיכום מאמרו של ברטראנד ראסל
"On Denoting".

מגיש: רגב פורת.
21 בינואר 2004.

תוכן העניינים

הקדמה                                                       3
   סיכום המאמר                                             3
   הניתוח הלוגי של המשפט                                3
   כישלונן של שיטות הניתוח הקיימות                      4
   שלוש החידות                                             4
   לא ניתן לחלק את הצירוף המצביע למשמעות ולהֶצְבֵּעַ   5
   פתרון החידה הראשונה                                  6
   מופע ראשוני ומופע משני                                6
   פתרון החידה השנייה והשלישית                        7

הקדמה

עבודה זו מסכמת את מאמרו של ברטרנד ראסל (1872-1970) "על ההצבעה" [1]. העבודה מוגשת במסגרת הקורס "ויטגנשטיין", בהנחיית הפרופסור עזרא תלמור. לאור היקפה המוגבל, מתמקדת העבודה בהצגת התיאוריה של ראסל וזונחת במידת מה את הטיעונים המיועדים להפרכת התיאוריות המתחרות.
קריאה נעימה.

סיכום המאמר

במאמרו "על ההצבעה" מציג ראסל תיאוריה חדשה לניתוח לוגי של "משפטי הצבעה", כיוון שהוא סבור שתיאוריות הניתוח הקיימות אינן מתמודדות בהצלחה עם הנושא. משפטי הצבעה הם משפטים בעלי צורה משותפת: יש בהם הוראה על משהו, התייחסות לאובייקט או לאינדיבידואל מסוים, בעזרת "צירוף מצביע" (denoting phrase) הנעשה באמצעות שימוש במילים כגון: "כל", "יש", "ה...", וכו'. דוגמאות למשפטים המכילים צירוף מצביע הם למשל: 1) "מלכת אנגליה עשירה", או: 2) "כל אדם הוא בן-תמותה", או: 3) "מרכז כדור-הארץ חם", או: 4) "המלך הנוכחי של צרפת קירח", וכיו"ב. הצירוף המצביע יכול, כמו בדוגמה 1, להצביע על דבר אחד מוגדר (מלכת אנגליה), או, כמו בדוגמה 2, להצביע באופן רב-משמעי ('אדם' לטענת ראסל אינה התייחסות לאינדיבידואלים רבים, אלא התייחסות למושג רב-משמעי), או להצביע על משהו שכלל אינו קיים, כמו בדוגמה 4 (אין כרגע מלך לצרפת).

הניתוח הלוגי של המשפט

שיטת הניתוח הלוגי למשפט ההצבעה אותה מציג ראסל, מבוססת על מושג ה"משתנה": האובייקט או האינדיבידואל עליו מדובר במשפט, מיוצג בניתוח של ראסל על-ידי משתנה (למשל ‘x'), והתכונה המיוחסת לאובייקט או מצב העניינים בו הוא מצוי, מיוצגת באמצעות אות גדולה (‘C' במאמר). כך למשל ניתוח המשפט: "משה השתתף במשחק", יתורגם בניתוח הלוגי כך: ‘C' מייצגת "השתתף במשחק"; ‘x' מייצג אינדיבידואל; והמשפט מתורגם באופן הבא: " '(C(x וגם x הוא משה' אינו תמיד שקרי". ובכן, כפי שניתן לראות, שיטת הניתוח של ראסל, הופכת את האובייקט המוּצבע (משה) מנושא המשפט, לפרדיקט, והנושא עליו נסב המשפט הינו המשתנה x. באופן זה הופך הצירוף המצביע ('משה'), כשלעצמו, למשולל משמעות, אך הוא מעניק משמעות לטענה בה הוא מופיע. משפטים עם הא-היִדוּע מנתח ראסל באופן מעט שונה, כיוון שמשפטים אלה מכילים, לשיטתו, את הטענה כי הדבר המתואר בהם הוא ייחודי. למשל, כאשר אני אומר: "הדביבון בן השנה שברשותי, גובהו כמעט 40 סנטימטר", אינני טוען רק כי ברשותי דביבון שגילו שנה וגובהו כ-40 סנטימטר, אלא גם שיש ברשותי רק דביבון אחד בן שנה. אם יתברר שיש לי חמישה דביבונים בני שנה, אזי המשפט שאמרתי הינו משפט מטעה ובלתי מדויק (היה עלי לומר "יש דביבון..." ולא "הדביבון..."). ובכן, הניתוח הלוגי המדויק של המשפט הנ"ל צריך להיות כדלקמן: "זה לא שקרי תמיד לומר על x, ש-x הוא דביבון, וגם x בן שנה, וגם x ברשותי, וגם שגובהו של x כ-40 סנטימטר, וגם (וזו הנקודה החשובה) ש'אם y הוא דביבון וגם y בן שנה, וגם y ברשותי, אזי y זהה ל-x' נכון תמיד עבור y". לסיכום, אנו רואים כי שיטת הניתוח אותה מציע ראסל עבור טענות המכילות צירופים מצביעים דוגמת "המלך של צרפת קירח", מניחה כי הנושא הדקדוקי במשפט, אינו הנושא הלוגי. על-מנת לחשוף את הנושא הלוגי, מתבצעת המרה של המשפט לשלוש טענות נטולות צירופים מצביעים - טענה יישית: יש מלך לצרפת, טענה ייחודית: יש רק מלך אחד לצרפת, ובתוספת, טענה על הדבר הקיים והייחודי: שהוא קירח. כעת מוטל על ראסל להסביר מדוע נחוץ הדבר.

כישלונן של שיטות הניתוח הקיימות

ראסל טוען כי התיאוריה של התיאורים הברורים אותה הוא מציע, עולה על תיאוריות קודמות שטעו והתייחסו לצירופי הצבעה כאל מרכיבים של ממש בטענות שבביטוייהן המילוליים הם מופיעים. למשל, בתיאוריה של מיינונג [2] (Meinong) נתפס כל צירוף מצביע, הנכון מבחינה דקדוקית, כמייצג אובייקט בעולם, ומכאן ש"המלך הנוכחי של צרפת" או: "המשולש בעל ארבע הצלעות" מצביעים, לפי תורה זו, על עצמים ממשיים, שאינם קיימים. ראסל דוחה גישה זו ומראה שאילו התקיימו אובייקטים כגון אלה, הם היו מפרים את חוק הסתירה.        ראסל שולל גם את התיאוריה של פרגה    [3] (Frege) , למרות שאינה מפרה את חוק הסתירה. פרגה, מסביר ראסל, מבחין בָּצירוף המצביע עצמו בשני אלמנטים: המשמעות (המובעת בצירוף) וההֶצְבֵּעַ (ההצבעה על האובייקט). אולם כאשר מחילים שיטה זו על צירופים מצביעים שאינם מצביעים על דבר, כגון במשפט: "מלך צרפת קירח", עלינו לטעון כי המשפט מחוסר משמעות, משום שאינו מצביע על דבר (ממש כפי שהמשפט "כלם תפרץ קירח" הינו משפט חסר משמעות). ברם, "מלך צרפת קירח" אינו משפט חסר משמעות, אלא משפט משמעותי אותו מבין כל בר-דעת, אלא שהוא שקרי. לדעת ראסל, פתרונו של פרגה למצבים כגון אלה בעזרת הטענה כי "מלך צרפת" הינה קבוצה ריקה, אינו מוביל אמנם לשגיאה לוגית, אולם הוא מלאכותי בעליל ולא ניתן לקבלו.

שלוש החידות

ראסל טוען כי ישנם שלושה מבחנים או "חידות", ששיטות הניתוח הקיימות אינן מסוגלות לפתור, ואילו שיטתו עומדת בהם בהצלחה. החידה הראשונה שואלת: כאשר א' ו-ב' מצביעים לאותו אובייקט, כיצד: "א' = ב'" הוא משפט אינפורמטיבי, בעוד ש: "א' = א'" איננו כזה?  או, במילים אחרות: אם א' זהה ל-ב', הרי ניתן להחליף ביניהם מבלי לשנות את ערך האמת של הטענה, למשל: "משה רצה לדעת אם דארווין היה המחבר של מוצא-המינים"; דארווין אכן היה המחבר של מוצא-המינים; לפיכך ניתן להחליף 'מוצא-המינים' ב-'דארווין' ולומר: "משה רצה לדעת אם דארווין היה דארווין". ברם, אמיתית הטענה כי משה רצה לדעת אם דארווין היה מחבר מוצא-המינים, ושקרית הטענה כי משה רצה לדעת אם דארווין היה דארווין.

החידה הבאה אותה מציג ראסל היא: ' "א' הוא ב'" או "א' אינו ב'" ' חייב תמיד להיות אמיתי, על-פי חוק "השלישי הנמנע". אך דומה כי כאשר א' מצביע לאובייקט שאינו קיים, הכלל אינו מתקיים, למשל, הקוניונקציה: " 'מלך צרפת קירח' או 'מלך צרפת אינו קירח' ", חייבת להיות אמיתית, אולם כאשר נחלק את העולם לקבוצת הקירחים וקבוצת הלא-קירחים, לא נימצא את מלך צרפת במי מבין הקבוצות.

החידה האחרונה נוגעת למשפטים מסוג: "ההבדל בין א' ל-ב' אינו מתקיים". משפטים אלה אקוויוולנטיים, לטענת ראסל, למשפטים מסוג: "אין הבדל בין א' ל-ב'", אולם לא ברור כיצד יכולה ישות שאינה קיימת, להווֹת נושא של משפט משמעותי. דומה כי משפטים בדבר אי-קיומו של דבר כלשהו, סותרים את עצמם, כיוון שהם מצביעים על משהו, ומייד טוענים כי אינו קיים. יוצא שכאשר א' אינו שונה מ-ב', הטענה כי קיים דבר המהווה את ההבדל בין א' ל-ב', והטענה הנגדית כי לא קיים דבר המהווה את ההבדל בין א' ל-ב', נראות שתיהן כבלתי אפשריות.

לא ניתן לחלק את הצירוף המצביע למשמעות ולהֶצְבֵּעַ

לפני שראסל מסביר כיצד פותרת שיטתו את שלושת המבחנים הללו, הוא דן בקושי הטמון בייחוס הֶצְבֵּעַ ומשמעות לצירוף המצביע, קושי המעיד, לדעתו, על שגיאתן של תיאוריות הדוגלות בקשר מאין זה. קטע זה במאמר הוא סבוך ואנסה לפשטו ככל הניתן. כאשר מחלקים את הצירוף המצביע למשמעות ולהֶצְבֵּעַ, יש להיעזר במירכאות על-מנת להבדיל בין C (האובייקט המוצבע) ו-'C' (הצירוף המצביע). וכך נאמר למשל כי השורה הראשונה בשיר יונתן הקטן מביעה טענה (שיונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן), ואילו 'השורה הראשונה בשיר יונתן הקטן' הוא קומפלקס מצביע, ולכן לא מביע כל טענה. אולם, טוען ראסל, לא ניתן לפתח נוסחה לוגית המתארת יחס בין C ל-'C', כלומר בין משמעות להֶצְבֵּעַ, מבלי לקבוע שהם בעצם אותו הדבר עצמו. מבחינים בכך כאשר מנסים לדבר על 'המשמעות של C', ולמעשה, מקבלים את המשמעות של 'C', למשל: 'המשמעות של השורה הראשונה ביונתן הקטן' היא אותו דבר כמו 'המשמעות של "יונתן הקטן רץ בבוקר אל הגן" ', ואינה כמו 'המשמעות של "השורה הראשונה ביונתן הקטן" ' (בו אנו עוסקים כביכול בָּשוּרה ולא בתוכן השורה). ובכן, על-מנת להגיע למשמעות בה אנו מעונינים, עלינו לדבר על 'המשמעות של "C" ' ולא על 'המשמעות של C', ו'המשמעות של "C" ' הינה זהה ל-'C' עצמה. בעיה דומה מתגלית כאשר חושבים על 'ההֶצְבֵּעַ של C' - במקום "לקלוע" להֶצְבֵּעַ עצמו, אנו "קולעים" למשהו שמצביע על ההֶצְבֵּעַ. ובכן, ניתן לסכם את הבעיה כך: כאשר אנו מכניסים קומפלקס מצביע לטענה, הטענה היא על ההֶצְבֵּעַ, וכאשר אנו מביעים טענה שבה הנושא הוא 'המשמעות של C', אזי הנושא הוא המשמעות של ההֶצְבֵּעַ, אך לא אליו היתה הכוונה! מסקנתו של ראסל מכל האמור לעיל היא כי כאשר אנו מבחינים בין משמעות להֶצְבֵּעַ, אנו עוסקים בעצם במשמעות: המשמעות היא זו שיש לה הֶצְבֵּעַ, ואין דבר אחר מלבד המשמעות שניתן לומר עליו שהוא קומפלקס בעל משמעות מחד והֶצְבֵּעַ מאידך, אלא נכון לומר כי למשמעויות מסוימות יש גם הֶצְבֵּעים.

פתרון החידה הראשונה

כעת מדגים ראסל כיצד פותרת שיטתו את שלושת החידות שהציג. בטענה 'דארווין היה אדם', 'דארווין' הוא נושא הטענה, וצורת הטענה היא: "x היה אדם". אולם הטענה: 'המחבר של מוצא-המינים היה אדם' אינה מן הצורה: "x היה אדם" ו-'המחבר של מוצא-המינים' אינו הנושא בטענה. אלא, כפי שהוסבר, יש לתרגם את הטענה לאופן הבא: 'ישות אחת, ורק אחת, כתבה את מוצא המינים, והישות הזו היתה אדם'. באותו אופן, הטענה 'דארווין היה המחבר של מוצא-המינים' הופכת ל: 'ישות אחת, ורק אחת, חיברה את מוצא המינים, ודארווין זהה עם ישות זו'. או באופן מפורש: 'אין זה תמיד שקרי ביחס ל-x ש: x חיבר את מוצא המינים, ושתמיד אמיתי ל-y שאם y חיבר את מוצא המינים אזי y זהה ל-x, ושדארווין זהה ל-x'. מכאן נובע שאם 'C' היא צירוף מצביע, אפשר שתהיה ישות אחת x שעבורה הטענה 'x זהה עם C' אמיתית. לפיכך הישות x היא ההֶצְבֵּעַ של הצירוף 'C', ודארווין הוא ההֶצְבֵּעַ של 'המחבר של מוצא המינים'. 'C' במרכאות הינו אך ורק הצירוף ולא דבר שניתן לכנותו המשמעות; הצירוף כשלעצמו מחוסר כל משמעות, כיוון שבכל טענה בה הוא מופיע, כשנתרגם את הטענה לצורתה המפורשת, נגלה שהצירוף פורק ואינו מופיע בה עוד. מסקנה זו מובילה את ראסל לפתרון החידה הראשונה: התרגום המפורש של הטענה 'דארווין היה המחבר של מוצא-המינים' (שפורט לעיל), אינו מכיל את המרכיב 'המחבר של מוצא-המינים', אותו ניתן היה להחליף ב'דארווין', כלומר 'המחבר של מוצא המינים' אינו חלק אמיתי של הטענה. על-מנת להסביר כיצד יתכן הדבר, בו בזמן שההיקש מ'המחבר של מוצא המינים' ל-'דארווין' עדיין פועל, מציג ראסל את המושגים מופע ראשוני ומופע משני.

מופע ראשוני ומופע משני

המשפט 'משה רצה לדעת אם דארווין היה המחבר של מוצא-המינים' הוא טענה על הטענה: 'דארווין היה המחבר של מוצא-המינים', אשר בתוכה מצוי צירוף מצביע. כאשר מתרגמים משפט כזה לצורה המפורשת אותה דורש ראסל, ניתן להתייחס לצירוף המצביע כאל מופע ראשוני או מופע משני, בהתאם למה שאנו סבורים כי הוא התרגום הנכון של המשפט. תרגום המשפט עם הצירוף המצביע בתור מופע ראשוני, יהיה: 'אדם אחד ורק אחד כתב את מוצא-המינים, ומשה רצה לדעת האם דארווין היה האדם הזה'. המופע של הצירוף המצביע הינו "ראשוני" כיוון שהביטוי המחליף את הצירוף המצביע מצוי בטענה הראשונה, ואילו הטענה השנייה משתמשת בביטוי "היה האדם הזה" כדי להתייחס לתרגום הצירוף המצביע בטענה הראשונה. אולם, כאמור, ניתן גם לתרגם את המשפט כאשר הצירוף המצביע מנותח כמופע משני: 'משה רצה לדעת האם אדם אחד ורק אחד כתב את מוצא-המינים, ודארווין היה אדם זה'. המופע של הצירוף המצביע הינו "משני" כיוון שתרגומו מופיע בטענה ה"פנימית", כלומר בטענה שעליה נטענת טענה, בעוד שמשה הוא נושא המשפט ותרגומו של הצירוף המצביע הוא חלק ממה שמשה ביקש לדעת.

פתרון החידה השנייה והשלישית

האבחנה בין מופעי הצירוף המצביע היא שפותרת, לטענת ראסל, את החידה השנייה שהציג. כזכור, הבעיה היתה ש-א' הוא ב' או א' אינו ב', חייב להיות אמיתי, אבל כש-א' לא קיים, הוא לא נמצא בקבוצת ה-ב' ולא בקבוצת ה-לא-ב'. כעת יכול ראסל להסביר זאת. המשפט: "המלך הנוכחי של צרפת קירח" מתורגם ל: "x אחד ורק אחד הוא המלך הנוכחי של צרפת, וה-x הזה קירח". מאחר ואין מלך לצרפת, החלק הראשון בקוניונקציה שקרי, ועל-כן שקרי המשפט כולו. אולם, משמעות המשפט: "המלך הנוכחי של צרפת אינו קירח" יכולה להיתרגם או במופע ראשוני: "יש x אחד ורק אחד בעל תכונה של להיות המלך הנוכחי של צרפת, וגם ה-x הזה אינו קירח" (וזה כמובן שקרי), או להיות מתורגמת למופע משני: "שקר שיש x אחד ורק אחד אשר יש לו התכונה של להיות מלך צרפת, וגם שיש לו התכונה של להיות קירח", וערך האמת של תרגום זה, טוען ראסל, הוא אמיתי.

החידה השלישית, לפיה המשפט: "ההבדל בין א' ל-ב' אינו מתקיים" מכיל סתירה פנימית, נפתר אף הוא באמצעות ההבחנה בין מופע ראשוני למשני. למשפט זה אין אובייקט מוצבע (ה"הבדל"), ולכן אם הצירוף המצביע מתורגם כבעל מופע ראשוני, המשפט הוא שקרי, ואם הצירוף המצביע מתורגם כבעל מופע משני, המשפט אמיתי. דרך טיפול זו תצליח עבור כל משפט המכיל קומפלקס המצביע לישות שאינה קיימת. כל המשפטים הפוזיטיביים אודות ישויות כאלה הם שקריים, ואילו כל המשפטים הנגטיביים יהיו שקריים במידה והקומפלקס המצביע מתורגם במופע ראשוני, ואמיתיים כאשר הקומפלקס המצביע מתורגם במופע משני.

[1] Russell, Bertrand, "On Denoting" (1905), Mind, 14, 479-493. Reappear in Russell, Bertrand, Essays in Analysis, London: Allen and Unwin, 1973, 103-119.

[2] See: Meinong, Alexius , Untersuchungen zur Gegnstandstheorie und Psychologie , Leipzig: Barth, 1904.

[3] See: Frege, Gottlob, "On Sense and Reference" (1892); reprinted in Geach and Black (1952),Beaney (1997) and Moore (1993).

השביתה מעלה כמה שאלות מעניינות. האם מנהיגי השביתה חוזרים לקמפוסים כמנצחים או כמנוצחים? האם אולמרט למעשה התקפל בפני דרישות הסטודנטים? והשאלה המטרידה את מנוחתם של הסטודנטים - כיצד יסתיים הסמסטר הנוכחי? אלו שאלות אקטואליות חשובות, אך אנחנו נתמקד במהות הסוגיה; מטרת השביתה.

שביתות הסטודנטים הבולטות במהלך המאה העשרים

מה פירוש המילה "סטודנט"? מקור המילה הוא מלטינית. פירושה "לכוון את ההתלהבות למשהו". התקופה הזאת של הסטודנטים הצעירים מאופיינת בהתלהבות, ובכוח של עשיה ויצירה. זהו כוח אדיר של יוזמה והנעה של תהליכים חיוביים לטובת החברה והמדינה.

הסטודנט איננו תלמיד בבית הספר, הוא גם לא בעל מקצוע. הסטודנט, מעצם הגדרתו המילולית, נועד בעצם להוביל אחריו את החברה. בסקירה ההיסטורית שלפנינו נוכל להבחין כיצד מילאו הסטודנטים את תפקידם החברתי, ומימשו את הפוטנציאל הגלום במגזר הסטודנטיאלי.

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים פרחו מהומות הסטודנטים בעולם. בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, מרד הסטודנטים בא לידי ביטוי באופן נרחב לא רק במערב כי אם גם במזרח אירופה. כך למשל בשנת 1956 בהונגריה צעדו הסטודנטים ברחובות העיר בודפשט, והוב�