תהנהו

 ובהזדמנות זו...לקראת השנה החדשה...

שנלמד להגיד תודה. שכל מה שנעשה יהיה מלא בתשוקה. שסוף סוף נעשה פחות מלחמה ויותר שלום.

שתהיה לכולנו שנה של הצלחה. שנקבל רק קלפים טובים במשחק.

שתהיה שנה של אהבה. שנה של יצירתיות . שנה של אופטימיות .  

שתהיה שנה טובה. באמת.

 הוא מנתח כמה מערכות מיון מאוד מפורסמות כמו:

- בחירת שחקנים בליגת הכדורסל והכדורגל (האמריקאי), ומגלה שאין קשר בין הציון שהשחקנים מקבלים במבחני המיון ובין הביצועים שלהם בליגה.

- ההחלטה לשפר את איכות המורים (כן, זה נושא גם בארה"ב) הביאה להעלאת הדרישות האקדמיות מעובדי ההוראה. עתה הם נדרשים להשכלה אקדמית, הכשרה ייעודית בתחום ההוראה ועוד כמה קריטריונים שכולם כוללים שיפור והעמקת ההכשרה (שוב, זה מועתק כמעט אחד לאחד גם למערכת החינוך הישראלית). ומה התוצאה? לא נמצא שום קשר בין העמידה של אותם מורים בדרישות ההכשרה המחמירות ובין איכות ההוראה שלהם בפועל.

- לעורכי דין יש מערכת מיון קפדנית ומשוכללת אבל גם אצלם - המיון לא מנבא הצלחה.

העולם השתנה וכישורי ההצלחה בעולם החדש כנראה לא מפוענחים במערכות מיון שפותחו במאה שעברה. אז למה אנחנו ממשיכים להשתמש במערכות המיון הלא מנבאות? כי עדיף להאמין במשהו לא מדויק מאשר להגדיל את העמימות ואת ההכרה שאין לנו יכולת לצמצם את העמימות, כי מנהלים מפחדים לקחת אחריות ושימוש במערכות מיון מגלגלת אותה לממיינים, כי עוד אין לנו אלטרנטיבה טובה יותר.

מאחר ולא בטוח בכלל שאי פעם תהיה אלטרנטיבה טובה יותר, מקומם של האסטרולוגים, גרפולוגים, קברי צדיקים, קוראים בקפה ומכוני המיון - מובטח.

כאן אפשר לראות את ההרצאה.

התוכן: מבט - על מקורי ומרתק שמסכם את המשמעויות של הטכנולוגיה ששינתה את חיינו, והצצה מהירה אל העתיד שבקצב השינויים המטורף כבר לא מונים אותו בשנים אלא בימים. כשמסתכלים על הרשת במספרים, זה באמת נראה מדהים:

הפרזנטציה:

קלי מרצה בישיבה, עובר על כל חוק שכל מדריך (שלא לאמר "מאמן") מתחיל היה מדקלם לכם בסדנת פרזנטציה במתנ"ס המקומי. שוב מנצח העקרון שכשיש לך משהו להגיד, כמעט לא משנה איך תגיד את זה, העולם יקשיב לך. הצד הויזואלי של המצגת כצפוי - עכשוי, מוקפד וברוב המקרים מקצועי מאוד.

הסיכום: העתיד זה לא מה שהיה.

על משמעויות פחות אופטימיות ונלהבות אפשר לקרוא כאן.  

אבל אין שום סיבה להכנס ללחץ, כי:

1. זה בסך הכל פופקורן, ואין שום הוכחה מדעית שיש קשר בין פופקורן ובין תאי המוח שלנו.

2. זה ביפן, ואין שום הוכחה מדעית שיש קשר בין דברים שקורים ביפן ובין תאי המוח שלנו.

3. בכלל יכול להיות שמדובר במתיחה.

4. אני לא משתמש בארבעה מכשירים בבת אחת.

אני חייב לסיים עכשיו, נכנסה לי שיחה בסלולר.

 בתמונה הזו רואים שלושה אנשים על במה בכנס. משהו בתמונה נראה לכם מוזר? שןנה? כל מי שמכיר קצת את עולם הכנסים ראה כבר מאות תמונות כאלה. אבל בעצם, עד היום לא ראיתם תמונה כזו. הדבר המדהים בתמונה הזו הוא שאחד משלושת האנשים  (המראיין, מצד שמאל) נמצא ב Bangalore בהודו ושני האחרים נמצאים בסן חוזה, ארה"ב. אם לא הייתי יודע, לא הייתי מעלה בדעתי שהם לא נמצאים באותו מקום, על אותה במה. בהחלט קפיצת דרך בטכנולוגיות הוידאו קונפרנסינג, קוראים לה Holographic Video טכנולוגיה שפותחה על ידי סיסקו שמכנה אותה  ‘Cisco On-Stage TelePresence Experience’. איך זה נראה אפשר לראות בוידאו הזה . 

אחרי שראיתי את הוידאו הזה, החזון של המכונית החשמלית נראה לי פתאום מה זה מיושן.

אף פעם לא הגדרתי את מלחמות השוורים של ספרד כספורט. התוצאה הרי ידועה מראש, וכמו שנהגנו לאמר בשכונה - "זה לא כוחות". במשך שנים התנהלו משחקיה של מכבי תל אביב בכדורסל כמו מלחמת שוורים. התוצאה הייתה ידועה מראש, ובמקרים הבודדים בהם השור המסכן שידר יכולות מפתיעות קפצו מיד אנשי "המערכת" (שמעון ודומיו) ודאגו שהסדר הקוסמי ישוב וישלוט בזירה. לא חשובה הדרך חשוב רק הנצחון. אף פעם לא הצלחתי להבין איזו הנאה אפשר להפיק מצפיה במשחק שתוצאותיו ידועות מראש. צריך כנראה אופי מיוחד מאוד כדי להנות מהענין הזה. משהו שאוהד הפועל כנראה לא יוכל להבין לעולם. אחרי הכל לאהוד קבוצה זה ענין פסיכולוגי הרבה יותר מאשר גיאוגרפי. אבל השמחה שלי על התוצאה אתמול לא קשורה למלחמת האדומים והצהובים.  זה ענין תל אביבי שולי  שלא קשור לחגיגה אתמול. המשחק אתמול היה רגע של שפיות. ככה צריך להראות גמר של פיינל פור. לא סגור מראש. רק שתי קבוצות שבאות לעשות את הכי טוב שהן יודעות, ובסוף הטובה יותר מנצחת. זו התנהלות נורמלית של ליגת ספורט.

השמחה שלי אתמול מתחילה משום שהתוצאה טובה לכדורסל הישראלי. הענף הזה נגדע ורוקן מתוכן בגלל שרוב הקהל (למעט אוהדי מכבי) מאס במלחמות שוורים. כשהתוצאה ידועה מראש, רוב האנשים לא יטרחו להתענין במשחק. כך הלכו אולמות הכדורסל והתרוקנו. הפער הפיננסי שנפער לטובת מכבי הרתיע משקיעים פוטנציאליים מלנסות וליצור אלטרנטיבה ראויה, וכך הלך מעגל הרשע של ריקון הענף מתוכן ספורטיבי והתעצם  מעונה לעונה.

אבל המשחק אתמול טוב גם למכבי. גם הקבוצה הזו צריכה לחזור לנורמליות. קבוצה נורמלית היא קבוצה שיודעת להפסיד. קבוצה מצוינת היא קבוצה שהדרך חשובה לה לא פחות מהתוצאה. קבוצה מצוינת היא קבוצה שלא לוקחת כל שנה אליפות ורואה בעונה בה לא לקחה אליפות אסון טבע. זה לא אסון טבע, זה רק ספורט, ואתמול הספורט חזר לכדורסל הישראלי. מכבי תמשיך להיות קבוצת צמרת גם ישראלית וגם אירופאית. כמו שצ'לסי תמשיך להיות קבוצת צמרת בכדורגל העולמי גם אם לא זכתה השנה בשום תואר, ובחלק מהתארים האפשריים לא זכתה מעולם. 

הזכיה של הפועל חולון אתמול מתגמדת מול המאורע המשמעותי יותר - אי הזכיה של מכבי תל אביב. זה יבגר את מכבי, אולי אפילו יבגר את אוהדיה, שילמדו שאהבת אמת נמדדת דווקא בעונות כאלה (ואף גרועות ממנה). אינני יודע אם אוהדיה של מכבי מסוגלים לכך. לפחות לגבי חלקם אני בטוח שאינם מסוגלים לשאת קבוצה שאינה מביאה רק נצחונות. בלאו הכי לא הכדורסל מביא אותם לתאי הצפיה המשודרגים בהיכל נוקיה. האפשרות להתחבר לרוח הווינריות מרוממת את נפשם, ומעוורת את עיניהם עד כדי כך שאינם רואים שזו ווינריות מרוקנת מתוכן. ככה הם גם עושים עסקים. בדורסנות, באגרסיביות, רק מאהבת התוצאה ולא מאהבת הדרך. אני לא מאמין בזה לא בספורט ולא בעסקים. גם עסקים וגם קבוצות ספורט צריכים לשמור על אלגנטיות, אינטגריטי, מה שמכונה "רוח ספורטיבית". דווקא השחקנים מבינים את זה יותר מההנהלות. ככה ראינו את וויצ'יץ' מברך את הפועל חולון בראשית דבריו בראיון הקצרצר שנתן לאחר המשחק. חילק להם את המחמאות שהגיעו להם. ההפסד בספורט ועסקים מוסיף כמה תכונות חשובות מאוד, כמו ענווה, הערכה למתחרים, שפיות, פרופורציות ובעיקר כבוד לשני הצדדים. הדרך היחידה לזכות בכבוד היא לחלק אותו לאחרים. אם מכבי תמשיך ככה, וצלמד לקבל את הפסדיה בכבוד למנצחים ולא בבכיינות והסטריה, אולי בסוף נתחיל לכבד אותה, ולא רק להעריך אותה הערכה קרה על הישגיה.  

חובבי הקולקטיב ישמחו למצוא כאן עוד מידע על המסוק, שכבר אינו מיוצר אך עדיין נמצא בשירות פעיל במדינות רבות לרבות ישראל - בה הוא משמש כיום כאמבולנס מעופף בשירות מד"א.

הסרטון הראשון מראה מסוק ממותג עבור רד-בול מבצע אוירובטיקה מלאה, ואילו הסרטון שמתחתיו מדגים מה אפשר לעשות עם אותו רוטור קשוח (בתוספת ביצים קשות) בטיסה טקטית נמוכה ועצבנית...

חגורות נעולות? צפו ותיהנו...

עיריית תל אביב שנמצאת עכשיו לקראת סיום תהליך מיתוג מחדש של העיר יכולה לוותר על כמה ישיבות ולאמץ את הברווז כאיקון של העיר. (תחשבו על המרצ'נדייזינג שאפשר לעשות לברווז החמוד הזה. חולצות, ספלים, מחזיקי מפתחות, סטיקרים, פוסטרים), כמו שברלין אימצה את הדוב, וכמובן סיפור ניו יורק והתפוח הגדול  . הברווז יעשה טוב לתל אביב ותל אביב תעשה טוב לברווז. מוזיאון הקומיקס יכול למצוא אינסוף דרכים לחלוק לדודו גבע את הכבוד המגיע לו. בקיצור, התאהבתי בברווז.

במחשבה שניה, זה לא הברווז. זה הטעם של השפיות, שבמקומותינו יש הקוראים לה בועה. כמו שמיכת פוך בחורף או משב רוח קר בקיץ, הברווז הוא הסמל של האופציה השפויה של העיר הזו, כמו שהעיר הזו היא הסמל של האופציה השפויה של המדינה הזו.

על תודלות הברווז ויוצרו האגדי אפשר לקרוא כאן, ואת אירוע העליה לגג של הברווז אפשר לראות אצל העכבר.  

החכמה היא לא לפרגן לאנשים שבלאו הכי אני פוגש על בסיס שוטף, או כאלה שאני יכול להרים להם טלפון ולהגיד מילה טובה או לא טובה. אז למי מפרגנים? הנה הזוכים:

עסקי: קבוצת שטראוס זוכה לפירגון על הרבה אומץ ונחישות ביישום אסטרטגית הגלובליזציה שלה. בנוף הניהול הישראלי כבר שנים ששטראוס בולטת כקבוצה "מליגה אחרת". שיטתית, מנוהלת, מנומקת, נחושה ואנושית. שטראוס  היא הטבע החדשה של התעשיה הישראלית. עוד תראו. ולראיה, בספרו האחרון סת' גודין מקדיש פירגון ענק משלו למקס ברנר "שלנו":

In the heart of the newly hip Union Square neighborhood in New York City is a brand-new landmark: Max Brenner [Chocolate by the Bald Man]. Max (I’m told that's not his real name) purportedly runs a chain of incredibly expensive chocolate cafés based in Australia. He’s got almost a dozen shops there, with other outlets in Israel, Singapore, and the Philippines. The chain is profitable and growing fast.

This is the place to come if you want to order the Warm Chocolate Soup, which comes with crunch chocolate waffle balls, strawberries, and marshmallows and costs ten dollars. Or, for the ambitious, The Chocolate Mess, which is a warm chocolate cake eaten with spatulas straight from the pan, with a mountain of whipped cream, ice cream scoops, chocolate chunks, toffee cream, warm chocolate sauce, and possibly, toffee bananas. It’s $12.75 for one person or $37 for four.

Max’s is packed, with lines of up to thirty minutes for a table. And most tables are filled with adults, not kids.

Just down the street from a Max’s, you’ll find the much more reasonably priced Sundaes and Cones ice cream shop, which is pretty much empty.

Why?

If I want something ordinary, then it better be cheap. I can get cheap and ordinary by the gallon at Costco. On the other hand, today’s spoiled consumer is willing to pay almost anything for the exclusive, the noteworthy, and the indulgent.

Sundaes and Cones isn’t cheap and it isn’t expensive. The ice cream is delicious, but not revolutionary. They sell a good ice cream cone at a fair price. And that’s no longer enough.

אישי: ענת קורת, חברה, שכנה, ובכלל אחת עם ראש טוב עשתה את המפנה שלה השנה. סיום של מסע אישי ארוך של למידה ושינוי קריירה הסתיים בספר חדש  ומרתק שיצא לפני חודש וכבר עושה סימנים של הצלחה גדולה בקרב קהלי היעד הרלוונטיים שלו. עוד הוכחה לזה שמי שמתמקד ויש לו מה להגיד...בסוף יקשיבו לו. בזכות ענת גיליתי בגיל מאוחר יחסית שהפרעת קשב היא לא מחלה אלא תכונה. (גם לסת' גודין מהפסקה הקודמת יש את התכונה הזו).

מקצועי: לפרגן לעמיתים?  מבין אלה שאני מכיר יש כמה שהם כבוד למקצוע. אחד מהם הוא אבי שחף. אני מכיר אותו אישית כבר משהו כמו 20 שנה. למעשה אבי, בתפקיד קודם שעשה בשנות ה- 80 של המאה שעברה נתן לי את אחת הבמות הראשונות להנחייה וליעוץ. אחר כך (גם הוא) פרש ויצא לקריירה עצמאית כיועץ. מקצועי, מעמיק, ישר, וגם השוער של איפ"א, שזה תפקיד מתסכל אבל מה זה חשוב. מרוב צניעות אין לי לינק שאני יכול לשים פה.

 הנאה: השבוע עולם המוסיקה הישראלי פירגן לקלפטר, שבשבילי (למרות התנגדויותיו הגלויות) ישאר תמיד צ'רצ'יל. הוענק לו פרס על מפעל חיים מטעם אקו"ם. אני מנצל את צרוף המקרים הזה כדי להצטרף בשמחה. לא מקורי אבל עדין שווה. הקריירה שלי כגיטריסט נקטעה בדמי ימיה, קצת אחרי הצבא. נשארו ממנה כמה זכרונות (גיטרות חבויות בפינות שונות בבית, כולל פנדר סטרטוקסטר מודל 76) וכמה ג'ם סשנים בלוזיים בהם אני מתפרע כמה פעמים בשנה. בפעם הראשונה ששמעתי את הגיטרה ההנדריקסית של צ'רצ'יל צובטת ומייבבת לאורך השירים המדהימים של "אחרית הימים", עם השיא האקוסטי ב"עץ הוא גבוה" אמרתי לעצמי - "כזה אני רוצה להיות". בקיצור קלפטר היה אחד מגיבורי נעורי. בתחילת שנות ה -80 עוד חשבתי שאולי יצמח ממנו קלפטון מקומי. לא יצא. קריירה היא לא רק ענין של כשרון כמו שאנחנו כבר יודעים. נשארו שירים מקסימים, תמימות, וכשרון לגעת בגיטרה עם הלב. יש אצלינו נגנים טכניים ממנו, מהירים יותר ומלוטשים יותר, אבל אין עוד צ'רצ'יל. למרות שלא ניגן בלוז, חייו הם יצירת בלוז שאני מקווה שעוד לא ניגנה את האקורד האחרון.

מהעולם: אני רואה מעט טלביזיה. בעיקר HBO ולכן אני מאוד שמח שצמחה אצלנו בחצר, ממש מתחת לברז המטפטף הסדרה הנפלאה הזו. כמו שאומרים ידידי הפסיכולוגים, הטיפול הצליח.

ובהזדמנות חגיגית זו אני גאה להעביר את השרביט לידידי המרושתים: עידן בכור, אתי בן זיו, יגאל חמיש, שוקי כץ, וג'ינג'ר.

האתר הזה מספק סטטיסטיקה עולמית בזמן אמת. עוד זוית להתבונן על עולמנו. אחרי כמה דקות של בהייה אפשר להתחיל לשחק בראש העם המספרים. כמות ההשואות והחיתוכים היא כמעט אין סופיות, למשל: במצטבר השקיע המין האנושי מעל 6 מיליארד שעות השנה,  בהמתנה לטעינתם של עמודי אינטרנט. המספר הזה דומה מאוד לכמות הכסף (מעל 6 מילארד דולר) שהושקעה בדיאטות. לעומת זאת, השנה מעל 16,000 בני אדם (והמספר משתנה כל דקה) כבר הספיקו למות מרעב.

קביעת סדרי עדיפויות היא מיומנות שכל מנהל צריך, בטח אחד שמנהל את הארגון הזה שנקרא מדינת ישראל. מאחר ובהגדרה, משאבים הם תמיד מוגבלים, ההחלטה על הקצאתם וחלוקתם היא אחת ההחלטות הניהוליות והמנהיגותיות הקריטיות ביותר שכל מנהל מקבל. בטח המנהל של הארגון הזה שנקרא מדינת ישראל, שמשאביה מוגבלים במיוחד. 

לפי הצורה שבה הנהלה מקצה את משאביה אפשר להסיק בקלות מהו סולם הערכים שלה. למעשה, התקציב הוא אחד המסמכים המרתקים ביותר בארגון, כשקוראים אותו בקריאה אנתרופולוגית ולא כלכלית. הנהלה רצינית צריכה לשמש דוגמה אישית לצריכה נכונה, לקביעה נכונה של סדרי עדיפויות, להתנהגות ההולמת את הערכים המוצהרים שלה ואת דרישותיה מאחרים. בטח הנהלה של הארגון הזה שנקרא מדינת ישראל.

בקיצור, שבדיה.

התיאוריה:

בסוציולוגיה קיימת הבחנה בין צריכת ראווה וצריכת סטטוס. צריכת ראווה מקדמת את מעמדו של הפרט בתוך קבוצת ההתיחסות שלו, צריכת סטטוס מקדת את מעמדו בחברה כולה, כלומר משנה את הסטטוס החברתי - כלכלי שלו. צריכת ראווה היא רגעית, היא הוצאה. צריכת סטטוס היא השקעה, בעיקר השקעה לטווח ארוך. למרבה הפרדוכס, דווקא שכבות מעוטות יכולת נוהגות לצרוך צריכת ראווה, בעוד שהמעמד הבינוני (במשמעותו הסוציולוגית ולא העממית) צורך יותר צריכת סטטוס. ככל שיש יותר כסף פנוי, הדילמה בין צריכת ראווה וצריכת סטטוס פוחתת, אבל אצל מעוטי היכולת הדילמה מאוד מוחשית כי כל הוצאה תבוא על חשבון הוצאה אחרת, ואז, כשצריך להכריע, באופן מפתיע הם מכריעים בכוון הלא נכון. ענין של סדרי עדיפויות, סולם ערכים, מנטליות.

המציאות:

רק מלחשוב על החגיגות שרוחמה רוקחת עבורינו נעלם לי החשק לחגוג. חגיגות ה -60 שמארגנת לנו הממשלה הן בעצם יותר בשביל הפוליטיקאים. אני, בכל אופן, לא ממש צריך את המופעים הממלכתיים בשביל לחגוג. אם יבוא לי לחגוג אני לא צריך את הגננת רוחמה שתארגן לי את זה, ותאמינו לי, גם אתם לא.  לחשוב שמוציאים על זה מעל 100,000,000 ש"ח (ובמלים: מאה מליון), כשרק לפני חודש נלחמו פקידוני האוצר על כל שקל שאמור היה להגיע לסל התרופות. (זה לא המקום לנתח את השערוריה של ביטול הביטוחים שהציעו מכבי ושירותי בריאות כללית - שהיו הפתרון הנכון והצודק  יותר למצב). מה יכול להיות יפה יותר מזה שהמדינה ביום ההולדת ה - 60 שלה תעניק מתנה לאזרחיה? במקום לבזבז את הכסף על "חגיגות" עדיף להעביר אותו לסל התרופות. לא שזה יפתור את הבעיה. העלות האמיתית של סל תרופות מלא וראוי היא מעל מיליארד שקל לשנה, רחוק מאוד מה- 450 מליון שבקושי הצליחו להשיג עבור הסל בפועל. עדין, תוספת של 25% היא גם משהו. תחשבו בהגיון, מה יותר חשוב? להציל חיים של כמה מאות אנשים או לשרוף את הכסף על כמה אירועים שכל אחד שחי כאן כבר יכול לנחש איך הם יראו?

אני בחרתי בתרופות. גם אתם יכולים להשפיע, כאן.

הסוף

משום מה נדמה לי שבסוף בכל זאת יהיו חגיגות. ענין של סדרי עדיפויות, ערכים, מנטליות. 

משום מה האיום האיראני נראה קרוב מתמיד, ולא בפעם הראשונה מתברר לך פתאום שהאיום הזה בכלל משוגר מירושלים ולא אל ירושלים. מה יהיה השלב הבא? להוציא את הפרסומות האלה גם מהעיתונים? לאסור על הפצת עיתונים מסויימים? ספרים? סרטים? אריזות מוצרים? תסמכו על ש"ס שכשהם יוכלו (והם יוכלו, תסמכו על הדמוגרפיה) הם יעשו גם את זה.

 כדי להתרחק קצת מהריח הרע שמתפשט במקומותינו, הצצה קטנה למה שפרסומאים במדינות אחרות לגמרי, מוכנים לעשות בדיאלוג עם הדת. הנה שלוש דוגמאות.

פרסומות איסלנדית לספקית סלולר מקומית. הפרסומת הזו נבחרה לפרסומת השנה באיסלנד, בין השאר משום שהצליחה לייצר דיון ציבורי רחב מאוד שסיפק למפרסם אינספור אינצ'ים חינמיים של חשיפה (הבישופ של איסלנד דרך אגב נתן ברכתו לפרסומת). מסתבר שלא צריך עירום בשביל פרובוקציה, ובשביל להוציא אנשי דת משלוותם.

הפרסומת השניה עשתה רעש עוד יותר גדול (אחרי הכל, ארה"ב היא אומה דתית). הפעם לא בטוח שהמפרסם (בירה מילר) נהנה מזה אבל אני מקווה שחובבי הז'אנר דווקא כן.

 הדוגמה השלישית מדגימה מה שבש"ס לעולם לא יבינו. כן, לפעמים השימוש בערום בפרסום בכלל לא קשור לסקס.

ולפעמים, הערום אפילו משרת מטרות נכונות. לידיעת מועצת חכמי התורה.

הרוח המכבית היא רוח שאינה יודעת להכיל הפסד. שום קבוצת ספורט, שום ארגון וגם שום אדם לא יכול להגיע להישגים בלי היכולת הבסיסית הזו. לדעת להפסיד בכבוד. מאות משחקים הוכרעו בגלל סימפטיית יתר של שופטים לקבוצה הצהובה. ההתאחדות נשלטת בפועל על ידה ומוטה לטובתה כבר שנים (גם זו האירופית, דרך אגב). אז מה אנחנו רוצים מהילדה המפונקת הזו? מי שהתרגלה שכל משחק חייב להתסיים בנצחונה, שלא ספרה את הנזקים שהיא עושה לענף הכדורסל בארץ והקריבה אותו על מזבח סיפוק צרכיה הבלתי ניתנים לסיפוק..מה אנחנו מתפלאים עכשיו?

כוחנות שאינה יודעת להפסיד רעה לספורט, רעה לעסקים, רעה לחיים בכלל. ההתנהלות המבישה של מכבי תל אביב כדורסל על שחקניה, מנהליה ואוהדיה בטקס הענקת גביע המדינה לימדה את כל המדינה מה שכל אוהד הפועל יודע כבר מזמן. אפילו בספורט - לא רק התוצאה קובעת, גם הדרך, ואפילו ההתנהלות מחוץ למגרש ובין המשחקים. מי שלא יודע להפסיד בכבוד הנצחונות שלו לא יקנו לו כבוד!!!

הנה המצגת שמספרת את הסיפור כולו. כמובן שחוץ מהטכניקה, הסיפור שמספרים המיספרים עומד בפני עצמו ומציג תמונה מעוררת מחשבה על ההווה ובעיקר על העתיד של העולם שלנו.

(ותודה ליובל על הלינק).

כל העולם, אשתו וילדיו מדברים על הופעת האיחוד ההיסטרית וההיסטורית של Led Zeppelin אמש בלונדון, וכנראה שבצדק..

אודה על האמת, לד זפלין לא היתה להקת הבית שלי בימי נעורי אבל במשך השנים למדתי לזהות בתוך הרעש הגובר את האיכויות המוסיקליות והאחרות שפייג' וחבריו הצליחו ליצור ולהביא לנו, ולזקק מתוך ההיצע הגדול את הקטעים האהובים עלי.

המהומה הרבה סביב הקאמבק המיתולוגי, 27 שנים (!) אחרי שהלהקה התפרקה, הביאה אותי לחפור בערימות הדיסקים ולשלוף מתוכם כמה רגעים של מוסיקה שהיתה ונשארה מצוינת, ובעיקר של גיטרות שעושות לי את זה מאז ומעולם...

אלא שצלילים מצוינים במערכת הביתית ובאוטו לעולם אינם משתווים לאיכויות של הופעה חיה. מאחר ולונדון לא מחכה לי (20 מליון חובבי מוסיקה מכל העולם התחרו על 20,000 כרטיסים למופע) שמחתי להענות להזמנתו של ד', ידידי ושותפי הותיק לכמה מהימים והלילות הטובים יותר בחיי עד כה, לערב מחווה ללהקה אשר נערך בתחילת השבוע באולם צוותא בתל-אביב.

לאולם הקטן, שדומה שלא השתנה ב-30 השנים האחרונות, נדחסו כ-350 רוקיסטים קשישים כמוני (חלקם עם דור ההמשך שלא ידע כנראה את פייג', פלאנט, פול-ג'ונס ובונהם זצ"ל) לערב בו הופיעו בזו אחר זו להקת "כבד קצוץ" (סבירה כחימום), "הצ'רצ'ילים" בהרכב מצומצם אך מצוין של דני דותן, חיים רומנו ועמי טרייבטש, ולבסוף "שליחי הבלוז" (גיטריסט טוב אך מנייריסט, בסיסט ומתופף שעושים את העבודה וזמר חתונות שחרב לשירים ולנו את הצורה...).

כשנדלקים האורות להפסקה (צוותא אכן נשארה צוותא) אני מגלה שתי שורות לפני את י', לשעבר שותף לעשרות לילות חשוכים במרחבי סיני האבודים אשר הפך ברבות הימים למנכ"ל צמרת אך היה ונשאר מוסיקאי ברמ"ח אבריו, ולצידו את א', מנכ"ל של חברת שיווק גדולה ושותף נאמן לפעילות קהילתית המתנהלת הרחק מאורות הזרקורים, אשר מספר לי שעבורו זה רק החימום לקראת טיסתו יום למחרת לקונצרט בלונדון. יש מי שיודע לחיות נכון...

הכסאות בצוותא היו ונשארו ישנים וצפופים, התאורה נשארה מטופשת להחריד והסאונד היה ונשאר חורק וזוועתי - אבל כאשר חיים רומנו האגדי מתחבר לגיטרה המוסיקה נכנסת ישירות לורידים, החיים נשמעים לפתע מרגשים ויפים הרבה יותר, ולרגע קטן יש אפילו מדרגות לגן העדן.

קחו לעצמכם 10:30 דקות הפסקה וטוסו רחוק וגבוה מכאן ועכשיו...

מאז אותו יום בו לנון נרצח, ה- 8 בדצמבר 1980 הפך עבורי לנקודת התיחסות לבחינת המרחק שעברתי. דווקא בגלל שאני זוכר את היום הזה כל כך טוב, קל לי להפוך אותו לנקודת עגינה בזמן. היום, כשאני נזכר ביום ההוא לפני 27 שנים, אני נבהל מהמהירות שבה עברו השנים האלה.  כאילו רק אתמול, הייתי חייל ששומע בדרך לבסיס את הידיעה על מותו של לנון. כמה מרחק עברתי מאז, כמה מהר. אין משפט שיכול לתאר את התחושה הזו טוב יותר מהשורה של לנון בשיר "Beautiful Boy":

Life is what happens to you while you're busy making other plans

גם אם זו הייתה השורה היחידה שהיה כותב, כבר היה שווה, ולא נותר אלא רק לדמיין מה היה קורה...אילו. במסגרת הזכרון, הנה ביצוע אקוסטי נדיר למדי של imagine.

כמה תמימים היינו. כמה יפים.

חיכינו, והנה זה בא: סידרת כתבות ב"דה מרקר" תחת הכותרת המתחכמת "לא מה שחשבתם" וכתבת שער במוסף השבת של ידיעות אחרונות תחת הכותרת "היסטוריה של א-ל-י-מ-ו-ת" חושפות לאומה טפח מהחצר האחורית של אלון גל, מי שמנסה בחודשים האחרונים למתג את עצמו כ-"קואוצ'ר של המדינה" (כך במקור) ומבטא, אם יורשה לי, חלק נכבד מהרעות החולות הנספחות לתחום זה במקומותינו.

בעוד הכתבות בדה מרקר הינן מהסוג העוין מלכתחילה, ומעמתות את גל עם פערים בלתי סבירים בין "קורות חייו" הרשמיים לבין המציאות בשטח, הרי שהכתבה בידיעות אחרונות נראית ככתבה מוזמנת ומתוזמנת היטב:
בסידרת מפגשים עם אמירה לם מספר לה גל על ילדותו הקשה לצד אחיו הנרקומן, נערותו העבריינית והאלימה, ובגרותו הזועמת והאלימה לא פחות.
"כמות האנשים שחטפו ממני אגרופים וסטירות על לא עוול בכפם יכולה למלא אולם כדורסל" הוא מספר לה מיוזמתו ומרצונו החופשי, רגע לפני שהסיפור קורע הלב מגיע לנקודת המפנה ההכרחית - בה פגש את אשתו הנוכחית (כך בכיתוב לתמונה בעיתון), ומאז הם מנהלים יחדיו את חברת תות תקשורת שבבעלותם וחיים באושר ובעושר...

מה הופך נער חסר גבולות וגבר זועם ואלים ממדריך שחייה וסוכן ביטוח ל"מאמן-על" המתיימר לגעת, באופן ישיר או עקיף, בחייהם של אלפי אנשים? 
נראה כי לם אינה מעונינת להקשות על המרואיין והיא מביאה את סיפורו כפי שהוא מוצג לה (בפורמט המוכר עד זרא לקוראי המוסף - "איזה חרא / שיכור / מסומם / שרלילה הייתי פעם.. ואיך השתניתי בדיוק עכשיו לקראת הקמפיין / הפסטיגל / הסרט / הספר / הדיסק החדש שלי"), למעט אמירה אישית קטנה החבויה בתחילת הכתבה (ציטוט): "לפגישה ביננו הוא מגיע נחוש לשים הכל על השולחן. אבל השאלה האם הוא מגלה הכל נשארת פתוחה". כתבה, ולא הוסיפה.

"זה מקרה קלאסי של אנשים ללא גבולות" מסביר לי צ', ידידי הפסיכולוג שעוקב בסלידה ובדאגה רבה אחרי סידרת הטלוויזיה "משפחה חורגת" אותה מוביל גל, ובה הוא "מאמן" משפחות הנמצאות על סף קריסה כלכלית.
"אלון גל מרשה לעצמו לנהל ברגל גסה ובאופן פומבי 'התערבויות' שאנשי מקצוע מנוסים מתלבטים רבות לפני שהם מבצעים אותן עם מטופליהם בחדרי חדרים. יש הבדל משמעותי בין 'אימון אישי לתוצאות' לבין כניסה וולגארית וחסרת אחריות לעולמות בהם הציר המרכזי הוא יחסי זוגיות ויחסי הורים-ילדים. מה למדריך השחייה ולעולמות אלה?".

אלא שאלון גל הוא רק דוגמה, קיצונית ככל שתהיה, לחוסר הגבולות המאפיין את עולם האימון המקומי.

חוסר גבולות (1): נפלאות (חוסר) הפרופסיה

עולם האימון (סליחה, Coaching), אינו חדש. ישנם תחומים, כמו עולם הספורט, בהם המושג "מאמן" ידוע ומקובל מזה שנים רבות, וישנם תחומים בהם החליף תואר "המאמן" האופנתי את מי שהוגדר עד לא מכבר כיועץ, חונך, מדריך וכדומה.
המשותף לכולם הוא ליווי של אנשים וקבוצות בדרך לתוצאות והישגים - כל אחד בתחומי עיסוקו - תוך שילוב הכרחי של שני עולמות "פרופסיונליים": הכרות טובה עם עולם התוכן הרלוונטי (כדורגל, מוסיקה, מדעים, טיסה, ניתוחים כירורגיים, עריכת דין, ניהול, כלכלה..) בצד הכשרה ראויה ונסיון בעולם האימון כפרופסיה (כלים ותהליכים לעבודה עם אנשים וקבוצות).
בתחומים מסויימים (ספורט, טיסה, פסיכולוגיה ועוד) הנושא ממוסד לחלוטין ודורש הסמכה ורשיון המוענק ע"י גופים רלוונטיים, ובתחומים אחרים הוא מבוסס על "הסמכות פנימיות" הנשענות על ותק ונסיון מקצועי.

עולם הקואוצי'נג (בעיקר במהדורתו המקומית והעילגת, בה הפך ה-Coach ל-קואוצ'ר...), מנסה לחולל קסמים ולהכשיר אנשים כ-"מאמנים טוטאליים" ללא כל קשר לפרופסיה מקצועית כלשהי.
שנאמר: "מאמן תהיה לנו...".

מאמן למה - לפיתוח עסקים? לניהול ארגונים? לכדורגל? לכלכלת המשפחה? לזוגיות? להורות? האם יש לך נסיון, הכשרה והבנה כלשהי בתחום המקצועי בו אתה מתיימר לאמן?
את התשובה לשאלות קנטרניות אלו נוטים חסידי הקואוצ'ינג המקומיים לפתור בתגובה הנשענת על הגישה לפיה "הכל נמצא בידיו של הלקוח-המתאמן... תפקידנו רק לסייע לו לגלות, להבהיר ולהעצים את היכולות החבויות בו..".
נאמנים לגישה זו מתמחים המאמנים החדשים בשאלות בסגנון: מה החזון שלך? האם אתה מאושר / מוגשם / מבטא את עצמך? היכן תרצה להיות בעוד X שנים? מה יבטא את ההצלחה? מה, לדעתך, אתה צריך לעשות? מי יוכל לסייע לך? מתי זה יקרה?...

במילים קצרות מהז'רגון הייעוצי הקלאסי:
"בהירות" + "מבנה למימוש" + "ניהול אנרגיה".
והיכן הפרופסיה המקצועית? היכן ההבנה וההנחייה מה ואיך לעשות ברגע האמת - איך בועטים מנקודת ה- 11, איך מבצעים נחיתת חירום, איך בונים קמפיין שיווקי, איך מנהלים צוות...

חוסר גבולות (2): השילוש הקדוש - שרלטנות, תאוות כוח ותאוות בצע

דומה שעולם האימון, הנקשר בתקשורת המקומית ל"הצלחה מהירה + כסף גדול" מהווה עבור רבים הזדמנות נדירה להגשמת פנטזיה משולשת:  
גם לשלוט ולהשפיע על אנשים (שימו לב לעלייה המטאורית בפופולריות של הפסיכולוגיה האישית והקבוצתית בשנים האחרונות), גם לעשות מזה בוכטות של כסף (אלון גל מגיע למשפחה הקורסת כשהוא רכוב על ג'יפ חדש, הישר מהוילה בזכרון יעקב), וכל זה בקורס אחד ותוך פחות משנה...
העתיד - רגע אחרי קבלת תואר הקואוצ'ר - אכן נשמע מצוין לכל מי שמאס בחיינו הסיזיפיים כאן ועכשיו.

אלא שבדומה לתחום הגישור, אשר כיכב כאן לפני כמה שנים, כך גם בעולם האימון - גילו מיטיבי הלכת תוך זמן קצר כי העתיד אינו טמון בעבודת האימון הסיזיפית והיום-יומית כי אם בהגשמת החלום עבור אחרים.
וכך, לצד קומץ קטן של אנשי מקצוע בעלי ידע ואינטגריטי אישי ומקצועי כמו יורם גורדון (CoachMe), נטאלי בן-דוד (Emotion), ראובן כ"ץ ועוד כמה צדיקים וצדיקות, קמים להם עשרות מומחים מטעם עצמם המתמחים בעיקר בשיווק אגרסיבי המתבסס על מצגי שוא + "כריזמה אישית".

היזהרו מעצי הבאובב, נזירים עם פרארי בליסינג, מכופפי בננות, תותים מפוקפקים וגלים מסוכנים.

אני יודע שאני עושה עוול לאלפי מורים ראויים, טובים ואפילו מצוינים, מורים שעובדים בתנאים פיזיים ואנושיים בלתי אפשריים, אבל הטבלה לא משקרת והנתונים לא משאירים מקום לאמפתיה בליבי. מערכת החינוך שלנו קרסה. אפשר לראות את זה בכל מדד השוואתי שתבחרו. במבחנים בין לאומיים אנחנו הולכים ומתדרדרים משנה לשנה. מי שיש לו ילד במערכת החינוך לא צריך את המבחנים האלה כדי לדעת את חומרת המצב, את התדלדלות תוכנית הלימודים ואיכות ההוראה. בתי הספר אליהם אנו שולחים את ילדינו (בימים בהם אין שביתה) הפכו למקום לא רלוונטי, לא ראוי ולא אפקטיבי. את הבגרות הם ישיגו בעזרת ההורים או כספי ההורים. 40% מתלמידי ישראל נעזרים במורים פרטיים. בלעדיהם נתוני "ההצלחה" בבגרות היו עגומים הרבה יותר, למרות הורדה עקבית של סף הדרישות ורמת המבחנים בשני העשורים האחרונים. מערכת החינוך מרמה את לקוחותיה ומציגה נתונים מעוותים. אותם 50% פחות או יותר של זכאי בגרות הם לא 50% כי הנתון מתיחס לאחוז מקרב הניגשים ולא מקרב השנתון, וכולל בנוסף לכך גם זכאות לבחינות בגרות שאינן מוכרות על ידי האוניברסיטאות (פחות מ- 4 יחידות באנגלית ופחות מ - 3 יחידות במתמטיקה). בשיקלול כל הנתונים (כולל תרומת החינוך האפור והשחור) המערכת לא מצליחה לייצר תוצאות העולות על התוצאות מלפני שלושה עשורים, היא רק מטפלת בנתונים טיפול קוסמטי. די בעובדה זו כדי להקים ועדת חקירה ממלכתית לבחינת הכשל המתמשך של מערכת החינוך הישראלית. הבעיה של מערכת החינוך אינה בעיה של מערכת החינוך אלא בעיה של כולנו, כי המערכת הזו קובעת מה יהיה התל"ג שלנו בעוד 20 שנים, כי מי שלא מתיחס למבחני פיזה בהווה יצטרך לרדת ברמת החיים שלו בעתיד, כי הדור הגדל כאן בלי מספיק ידע באנגלית ובמתמטיקה לא יהיה חלק מכלכלת העולם, אלא רק חלק מכלכלת העולם השלישי.

לפני מספר ימים התקשרה אלי ידידה שמועסקת כיועצת במטה משרד החינוך כדי להתיעץ באופן לא פורמלי לגבי מהלך כלשהו שהנהלת המשרד רוצה לנקוט. הסכמנו שנינו שלא זה המהלך הנדרש, אבל בכל זאת יעשו אותו כי את זה הם יכולים לעשות, את מה שצריך לעשות הם לא יכולים לעשות מסיבות רבות. שמעתי את התסכול בקולה. היא יועצת צעירה ומוכשרת מאוד. אני יודע שהיא לא תשאר שם הרבה זמן. אני יודע את זה כי לפני 15 שנים אני הייתי במקום שלה וגם אני לא נשארתי.  יום אחד הפער בין מה שאתה עושה ומה שאתה מבין שצריך לעשות הופך לבלתי נסבל. אחרי היום הזה שאלה העזיבה היא רק שאלה של זמן, ולא הרבה זמן.

שביתת המורים מרגיזה אותי. למען הגילוי הנאות, אני מכיר את הנושא מקרוב כי אני נשוי למורה. היא מרגיזה אותי כי היא נכונה וצודקת, ומוטעית ומעוותת באותה מידה. היא נכונה וצודקת כי שכר המורים הוא ביזיון, ותנאי עבודתם הם ביזיון. היא מוטעית ומעוותת כי למורים, שלא באשמתם, לא מגיע יותר. השביתה מובלת על ידי אחד הארגונים המסוכנים ביותר למערכת החינוך - הסתדרות המורים (טוב, לא הסתדרות המורים אלא ארגון המורים העל יסודיים, אבל לצורך הענין אין הבדל גדול ביניהם). הסתדרויות המורים מונעות את המהלך הטבעי המתבקש להתחלת מסע ההצלה של מערכת החינוך - התאמת השכר לביצועים. 

 שני טיעונים שורבבו לשביתה כדי לייצר לה לגיטימציה רבה יותר ושניהם לא נכונים. הטענה הראשונה היא שתוספת השכר תמשוך עובדים איכותיים יותר להוראה. נראה לכם? האם מי שלא מוכן לעבוד תמורת 4000 ש"ח לחודש יהיה מוכן לעבוד תמורת 5000 ש"ח? 6000 ש"ח? (שזו תוספת של 50%, שאפילו לשובתים נראית דמיונית). ומה אופק הקריירה שמערכת החינוך מציעה לו? התחרות אינה על בוגרי תנ"ך וספרות, התחרות היא על בוגרי מחשבים, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה ואנגלית שיכולים להרוויח מאות אחוזים יותר בכל ארגון אליו יפנו, ואם לא מיד בהתחלה אז תוך כמה שנים. יש להם לאן לשאוף גם מקצועית וגם כלכלית. שתי אופציות שמערכת החינוך לא תוכל להציע להם גם אם כל תביעות השובתים היו נענות. ונניח שתוספת השכר אכן תמשוך אנשים מוכשרים. כמה אנשים תקלוט מערכת החינוך בשנה? כמה שנים יעברו את שכניסתם תייצר השפעה? ומה עם כל המורים ברמה הנמוכה שהמערכת קלטה בשנים האחרונות? הם יפסיקו ללמד פתאום לאחר השביתה? האם ארגוני המורים מוכנים לקדם הפסקת עבודה של מורים לא מתאימים?

הטענה השניה כורכת את הקטנת הכיתות כדרישה עקרונית של השובתים. כמובן שגודל הכיתה בישראל הוא בלתי אפשרי. אי אפשר ללמד 40 ילדים בכיתה. אבל מה הם דורשים? להפחית את מספר התלמידים לגודל הראוי של 20 תלמידים? לא ולא, הם יסתפקו ב - 35 תלמידים בכיתה, שגם זה מספר לא אפשרי ולא אנושי, אבל גם זה לא יקרה כי הדרישה הזו היא רק "עז" שהוכנסה לצרכי משא ומתן והוספת "ערך חינוכי" לשביתה כדי שלא תמוצב בלעדית סביב נושא שכר המורים. טריק רדוד של יחצ"נים או "יועצי משברים" שמקיפים את מר ארז מכל עבר.

לו המורים היו רוצים ברפרומה אמיתית היה עליהם לדרוש לפתוח את כל הסכמי השכר ולעבור למודל תגמול המותנה בביצועים, היה עליהם לדרוש את הפחתת מספר התלמידים בכיתה ב- 50%, היה עליהם להזמין פיקוח חיצוני ואמין על ידי רשות הערכת איכות הוראה עצמאית ולא להמשיך את הפיאסקו של המיצ"ב. אבל הם לא ביקשו את כל אלה, כי המורים הם עדר של בינוניות המובל על ידי הנהגה צינית ששייכת למאה אחרת.

בכל מקרה בקרוב מאוד השביתה תסתיים, כי ככה עובדת הדינמיקה של שביתות. לצערי הבעיות של מערכת החינוך, ישארו איתנו עוד זמן רב אחרי שנשכח את השביתה הכל כך צודקת אנושית - ומוטעית מערכתית, הזו.